לבחור

בזמן שאת פנית ימינה מעבר לעמוד הרחב

גם אני פניתי ימינה על המדרגות הלולייניות,

תמיד מעט מאחורייך ומלפניך,

למטה ולמעלה זה לא ברור -  

היינו זוג דמויות בציור של אֶשֶר.

מצאת אותי לקראת האמצע

מוטל כבלון מרוקן מאוויר.

ובין נשיקה לחיבוק ניסית לשאוף לתוכי

הצלחת קצת חמצן להחדיר.

איכשהו במרחק קצר מאז שהפכתי למפרש מנופח בגאווה

מצאתי את עצמי בסוף

שוב חתיכת גומי זרוקה

בחניון חוף חַרמן, קונדום שנקרע.

רגע אחרי שעוד בחורה עשתה פרצוף נגעל לעברי

ועוד גבר עשה חצי חיוך של הבנה,

ורגע לפני שדריסת צמיגים ולהט שמש שיחקו את גופי בהנאה,

היה לי זמן לחשוב על זה

בפרקטל

בלי קשר לכלום, ובכל זאת חלק מתמונה שלמה

כי עוצמה מתגבשת רק מדברים קטנים ועדינים

כמו לטיפה.

ואולי באמת הייתי רוצה, בגלגול הבא, להיות רק נוצה בזנב של בז,

לו רק הייתי יכול לבחור לא לבחור.

מטען חבלה

השיגעון שלי הוא מטען חבלה.

מונח כעצם זר,

מוכר וחשוד ועוצר נשימה.

פניו בנאליות

שעון עצר מתקתק צעדיו לאחור

בו שניותיי מחסרות

להתפרץ

שחרור מהיר של אנרגיה עקב לחץ רב

ממשיך להיתקל בו אף שהוא כל הזמן מולי.

עוד יש סיכוי של אחד לשלושה לעצור

לחתוך את החוט הנכון

ולגלות לאן הוא מחובר -

רק קישור אחד להפר מותר

לרפות מגע ולהימלט

מאימתי

אך באיזה מהם אבחר

מבלי להסתכן בפיצוץ -

איבוד דעתי

בין שתי ערים

לא הכל הלך כמו שרצינו

אבל בכל זאת תראי אותך - שמחה כל כך. 

בזמן שהחושך נמס ונוזל אל מקום לא ידוע 

(אומרים שאל הצד השני של העולם), 

ארץ מתעוררת חרש 

ושתי ערים לוחשות בה אחת לשנייה 

(במלמולי תפילות ומשאיות זבל נוהמות).    

תל-אביב הצעירה שחגגה כל הלילה 

מבקשת מאחותה 

להתנשא מעליה רק לעוד רגע אחד -

לדאוג לה,

כמחסה מהשמש שכבר בא מכיוונה 

וממילא היא כבר לגמרי ערה 

(גם אם לא מרגישים זאת עליה, בשל אופייה -

 בכל זאת מבוגרת היא האחות הגדולה) 

ואני ביניהן, 

אנוכי במזרח ולבי בסף מערב 

שם השארתי אותך (כמעט) לבד במיטה, 

מאוכזבת שהלכתי, 

אבל יודעת שאחזור, 

אז שמחה.

איתך

https://www.youtube.com/watch?v=zKS5y8ziwSc&feature=youtu.be

בכבישים הפורחים בקצף

בארץ השבר שעל הענן

בכל הדרכים בהן הלכתי

הלכתי כדי כדי להיות איתך כאן

עם דובי סמור לחיבוק 

על ערסל עצבות נשכח

כל העולמות אותם חלמתי

חלמתי להגשים רק איתך 

ועכשיו חופה מעלינו 

אבקשך הבטחה 

שתמיד תהיי זו שראיתי 

כשחייכת אלי לראשונה

בקשתות המוארות בחסד 

אל תוך הנצח שיהיה והיה 

כל הרגשות אותם ידענו

ידענו שיצרו אהבה 

ועכשיו עם אושר בעיניים 

לא נהיה עוד ההולכים לבד 

ותמיד נהיה מה שרצינו 

לבקש אחד את השנייה   

בירידות

כשאני לוקח את קו 405 מירושלים
יש רעיון שמתגבש בירידות של כביש 1
תחושה שאתה מתדרדר מעיר הקודש
אל התחנה המרכזית
שיכולה להיות גיהנום
מלא עשן ופחדים מזרים
או גן עדן
אם קצת לא אכפת לך
ואתה מחפש עניין
בנווה שאנן

נד נד

לא מספיק לשאול אותי מה נשמע

הדברים החשובים באמת אינם נאמרים,

וכשאתה מפנה מבטך ממני

קשה להאמין,

זה אני ואתה

ומישהו זרק חבילת כסף בינינו,

שם, בבנין המרובע, הם רוצים שניפרד

אבל שניניו עייפים מכדי להרגיש.

מלחמה כבר לא תהיה כאן,

רק קרבות בלי חזון -

להתיש.

גם להקשיב אנחנו לא טורחים

וזה אפילו לא דורש את הפעולה המסובכת של תזוזת עפעפיים.

ההחלטה להפסיק לקבל רק בעצלנות מחושינו

ולקחת,

דורשת ליישר את הראש

ולהיפתח מעבר לבחירה המוגבלת בין האשמה לביקרות עצמית,

להזיז עצמנו מהסחות הדעת המטמטמות

אל מקום שהוא לא גבוה מדי ולא נמוך,

ובדרך כלל נמצא ממש מולנו

כמו מישהו אחר.

התקווה היא הליכה בתוך אש יוקדת -

כוח להתמודדות סיזיפית עד המטרה, 

רק האמונה תיקח אותי מעבר

כמו אין קושי בקפיצה.

אאמין באדם,

אאמין ברוחו,

ובעצמי יותר מהכל

ובכל זאת נד נד

עד שמישהו יחייך בלי לשאול

הוויה

תוכל  לגלות איך להתקדם בכיוונך למקום  

ועדיין לא לדעת איפה אתה  

וגם אם תסתכל בשארית חייך בכל מראה או תמונה

לא תמצא את דמותך

אתה יכול לחפור בפנים, בנפש לחפש

ובסוף תישאר רק עם חלל בתוכך ובורות פתוחים

אתה יכול לטפס אל הכוכב שמעליך

ולגלות שמקרוב הם לא כאלו זוהרים

תנשום עמוק

תגלה מישהו לידך

תהיה הסיבה שמישהו מחייך

תלמד לאהוב יופי של פריחה

בלי לקטוף לעצמך.

תהיה

תוכל תמיד לאסוף מפתחות

להיסחב עם שקי צרורות עבור דלת עלומה

ליצור קשרים מסובכים עם האויב

שלא תוכל להתיר ותמיד תהיה לך תעסוקה

אתה יכול לבנות בית סגור כטירה לתפארת

שיגן עליך מהלב

אתה יכול לוותר על אופטימיות, חלומות, אמונה ותקווה

כדי שאף פעם לא תתאכזב

ואתה יכול פשוט יותר

להיות –

תהיה

ואתה לא חייב להיות רק מי שאתה.  

אבא

ראיתי את אלוהים

וקראתי לו באינסוף שמות

גם אינסוף ואניסוף והבורא

היו אחדים מהם

קראתי לו הבלתי מושג

המניע הבלתי מונע

אהיה אשר אהיה

גם בשמות שאסור להגיד

קראתי לו יהוה

ובין שם לשם והשם

הכי אהבתי לקרוא לו אבא

כי ידעתי שאבא הוא

דוגמא וסליחה  

אהבה והגנה

וכל הדברים

שאתה לא היית

וממש הייתי צריכה

  

תשובה

לא היינו אחד של השני,

אבל נורא רצינו להיות

ולרצות דבר כזה כמו להיות של מישהו

נותן המון ביטחון

אפילו אם המישהו רוצה לפעמים שגם אתה תהיה שלו

ומדבר איתך על להיות אחד,

אמונה ושיגעון.

כי בסיכום של "מה זו אהבה ?"

התשובה היא :  

שהאושר שלך תלוי באושרם של אחרים

יש מלא כזה

עיניים כחולות יש מלא כמו גולות זכוכית

בשקיקי רשת בחנות של הכל בדולר

ונמשים על האף כחול אשר בארגז חצר גן המשחקים

איפה שאבא הזהיר שחיות משתינות ונרקומנים מזריקים

אפילו נעימות בליטוף מצאתי לא פעם בפחי הזבל

מתגרגר עם חתולי הרחוב חתוכי האוזן

וגם שפתים ורודות ראיתי – הרבה, גם אם לא המון

נגנבות מפס צבע קשת כירורגית

עשויה משמש משועממת וממטרה אמביציוזית, חולת שיגעון

פירקתי אותך לחלק, חלק וגורמים

וראיתי את כל הדברים, ברורים ונכונים

רק אותך כבר לא רואה

וגם לא מרגיש את מה שהרגשתי כשהיינו ביחד

כפי שאלוהים הרגיש עם בריאת העולם

ואני אז מבפנים

פותר את פרדוקס השלם הגדול מסך החלקים

  

בחירה

הרגש הוא בחירה ששולטת בי

אחר כך

אישונים במרחב הריק 

דולקים בעקבות נקודה יחידה 

המגוון נעלם 

כשחציתי את סף ההחלטה

רציתי 

רצתי דרך קירות שלא היו שם 

שכחתי ענפי זרועות קוראים 

נחבל בשריטות 

בי ובך

העוצמה היא רק בדיעבד 

או בכלל לא 

כמו כל תחושה מאומצת 

אֶת הנעים אַת כבר לא מנעימה יותר 

גם אַת חופש אינסופי 

מוגבל באפסותי

האחד

כבר אי אפשר לכתוב שירים

כבר אי אפשר לכתוב שירים

כי כולם כותבים שירים

ומה הופך אור אחד למיוחד

בגלאקסיה מלאת זוהר ונוצצים

כבר אי אפשר לכתוב שירים

כי אני חשוף וכולם קוראים

ושיקרתי כשאמרתי שאין בשיר סוד

והוא מיועד לכל האנשים  

וחוץ מזה את לא כמו כולם

ליבך הוא איים רחוקים

ומי יודע אם שירי שנשלח בבקבוק

יהיה לא יותר ממשחק לגלים

כבר אי אפשר עוד לכתוב שירים  

אף שיר לא יהיה טוב

כמו זה שנכתב כשרק נפגשנו

ובאמת רצינו לאהוב

אושר

את סוג של אושר

אחד כזה כמו שמאחלים לך ביום הולדת  

וההוא מבאושר ובעושר.

את סוג של אושר

כמו חיוך גדול כשדברים לגמרי מסתדרים,

משהו מופלא שקיבלת

כשהסיכויים לכך היו ממש נמוכים.

את סוג של אושר

בפרטים הקטנים ובאופק העתיד,

אושר -

באמונה שאותך אוהב לעד ולתמיד.

את סוג של אושר

בעינייך המקבלות, במילותייך הדוחפות.

אושר

של הארה מתפרצת

ואינספור הבזקי ניצוצות.

האושר שמאפשר לי לחיות איך שרציתי להיות,

סוג של אושר

שבתוכו חלמתי

ושבו מותר גם לבכות...

הכרות זמנית

כשאמרתי שנתתי לזרותך לפגוש את זרותי
התכוונתי בעיקר לזכרותך
אתה היית תחנה בזמן
פרח שעוצרים רק להריח מבלי לקטוף
ונתתי לאבקנך לחדור אל נשימתי
ואל צבעך לגוון יומי
אך נזהרתי שלא תשאיר בי
שלא תעיר בי שייכות
היית פרח שעוצרים רק להריח -
תחנה בזמן
רגע חודר
ושט כענן
  

מתח

הלהבה לא תכבה עם המרחק

הוא לא חונק,  רק מדחיק

כור היתוך בררני,

בשבילי.

אחרי תקופת מה

לא נעלם מה שהרגשתי לראשונה

שעכשיו כבר אין לו שם

ורק כשקוראים בשמי

או מכירים גם בלי כותרת ראויה

מכלילים אותו בתוכי

כשאני אומרת "שלום, נעים מאוד"

אני מתכוונת: בגבולות הרגש ההוא

וכשצריך להתראות

אז זה: כן, אבל לא כמו אז...

חשמל סטטי

רעש לבן

החושך הסבלני במארבו לכיבוי האורות

נוכח כל הזמן

וזה נעים וממכר, אשליה מתוקה

אני חזקה

עוד רגע לא אפחד לנשוף על האוד

ממש אוכל לקרוא לך

נדבר כל הערב

ונלך לישון עייפים יחד באותה המיטה

בלי לגעת

תחת אותה השמיכה

בלי נגיעה  

פשוט נירדם

בלי מגע

או אם לא

נצמצם עצמנו מאין סוף

עד אין תכלית

כי גם ככה

אתה כבר בתוכי

צמוד, צמוד

כל אחד גרר איתו

מישהו לכאן,

משך אותו בזנב או באוזן

ולא פעם גם הוא נסחב,

נאחז ברגליו.

היינו רודפים אחר אהבה חדשה

כשאלינו קשור כרצועת גומי

חבל תבור

ובקצהו אדם שרץ לכוון הנגדי,

או בקצב אחר במיוחד

איתנו בכוונה.

ולך תחבק עכשיו משם

צמוד, צמוד,

כשביניכם עוד יש,

ודבר ביניכם

זה כבר לא צמוד, צמוד

אף פעם.

ויש בושה, חומה,

מסכה

ואנשים מאז

הרבה, הרבה.

גם לפעמיים רק אחד

ממש עקשני.

ולך תהיה באחד,

איתו,

או עם כל ה"נמצא" האלו

ביניכם ...

אומרים אז אומרים

שכולנו מרכיבים

חלק משלם.

החלק שלי רחוק מדי

מהכי קרוב

 ללב.

כשהייתי קטנה

כבר חצי יובל נעלמת

השארת בור שמסרב לכל מילוי,

מבטיח כי גם אושרי המלא

יהיה תמיד בחלקו קצת דהוי.

לעולם כבר לא אהיה כמו שאר האנשים,

ביומני יש משמעות אחרת לאורך הימים. 

משנכנס אדר

מרבין בשמחה

אך אצלי – מרבין בשמך

ואפילו חיוכי המזכה ביותר

נשפט באין ישך,

ביקשתי מהאל, בשבילי ובשבילך,

כי רק ככה הכרת,

להישאר, עוד מעט, קצת קטנה.

וכבר הייתי בגיל שהיית

ובכל זאת עם השנים ממשיכה,

והבור שיש בי

מאט מעט את קצב הלב,

אך גם הדמעות

שנקוות בו -

לא פורצות בזרימה,

עד פעם בשנה שמותר להיות אחרים

וללבוש מסכות,

מרשים לי לחבק אותך בתוכי

ולתת לשטף לגאות.

תמיד כשנכנס אדר

מרבין בשמך

ואני מחבקת עוד קצת

את מה שנשאר לי

ממך,

מאז...

כשהייתי קטנה.

בתוכי

עוצם את העיניים

לעוצמתי.

לכל הכיוונים שלא הבטתי

אין מאחורי ומלפני ומצדדי

הוא שעומד,

רק מעלי

ואני

מסתכל לתוכי.                 

מישהו עוד נחבא

למרות שהמשחק נגמר מזמן

וילדים כבר שרטו קמטים

וחורף שולט בגן,

אך בכל זאת

סרטים צבעוניים

בתמונות מפעם

וזוג עיניים תכולות

שלא מרפות,

בכל גווני הכחול

מחייכות, דומעות, קורצות

מבפנים -

אין לי היכן להתחבא,

הן שם לשאלות וחלומות

פיקחות,

באסתר פנים מחכות.

    

מסר

דפיקות הגשם בחלון

ונקישותיך על המקלדת

היו קול אחד –

שפת מורס אותה ניסיתי לפענח,

אחר כך שורות וטורים זולגים

שובלי טיפות בזגוגית, נהרות מתנקזים

ומשפטים מלאי משמעות קולחים בשירה.

אלו ואלו שטפו בדרכם יותר משהתכוונו,

קיבלו יחס מעבר לזה שרציתי לתת

עד נקוו אל תחתית חסרת פשר -

אל שירך  

ואולי אין בהם מלבד יופי

אף מסר בשבילי.

טבעת

התכוונת ששתיקתך תהיה חלל,

אך היא הייתה אדמה פורייה לפחדים

ורק אבקניו המרחפים של צמח חשש ארסי

מימשו כוונתך למרחקי ריק גדול

בין היעלמותך ושאלתי.

הם לא יודעים מי אני,

בביתי חושבים שאני כל יכול,

אבל בטבעת שיש לי להציע

מעט חישוק זהב דק

שמסביבו מתכת נחושת זולה -

מכסה על הכל.

מנסה להקיף חלל,

כמו היה משהו שאפשר לגעת -

חיבוק טבעת אהבה

בוערת באש.

אך אצלך אין הכרח בזהב ובטבעת

ולצערי גם

אין צורך במילים שאני מבקש.