מרכז

כל העיר הזו
עצובה ומלאת שקרים,
אני אומר לך
וחוזר על זה:
תעצמי את העיניים
תסתכלי רק מבפנים.

העיר הזו היא כדור הארץ
פרובינציה בשביל החלב,
אומרים לך:
אין כלום מלבד שמשות
כל מה שסובב סביב הן
גרורות סרטניות עם פוטנציאל התפתחות,
כל רופא מנתח יגיד לך,
שנים אומרות:
מטפלים רק במרכז
הסביב לא מקבל אור ישיר - רק הקרנות.

כל העיר הזו
חסרת תרבות, ג'ונגל עירוני אפור
אין כאן מישהו שנותן את הלב
אין כאן משהו פתוח,
רק זיכרונות של כאב
רמזים של התחלה
סימנים של צמיחה,
פקעת של פרח צומחת לאט באדנית
במרכז העולם היא כבר הייתה עץ או גינה. 

בואי נלך מכאן ,
נעצום עיניים לשאר העולם
נסתכל רק לבפנים-
למרכז
נהיה ג'נטלמנים וגברות.
בואי, אני אומר לך,
נמצא עניין -
ננוח מלהיות . 

אגם-ים

מצאתי עצמי לקראת אמצע החיים יושב על ארון הקבורה שבניתי ושואל האם כולם מחוץ לחדר שומעים את טפטוף המחשבות הזולגות מהמוח אל הגוף בקצב פעימות השעון לזמן משלהן ( זמן טיפות ) עד הרגע בו יעצרו, ואז... ואז מה ?
אין זמן להגות, הדם נוזל מבעד לסדקים קטנים שלא נסגרו לגמרי בשולי הארון, היא אומנם כבר לא תצא משם, אבל הדם, דם תמימות הוא וזה מסוג הדמים המסוכן ביותר לרוצח נקמתו מחלחלת מטה אל תוך האדמה ומצמיחה ענפים חונקים, הלוואי והייתי יכול לכסות את האדמה ולדלל את הדם.
לא רצחתי אותה באמת, למעשה היא שמה קץ לחייה בעצמה, אך הדם כבר הרטיב את כפות רגלי, כאילו אומר: "האם לא היית אתה האוחז בחבל או ניצנוץ האור בקצה המנהרה שהוביל אותי לכאן?" ועד עכשיו לא הצלחתי להכריע אם באמת הייתי אני זה שהכיר לה את תוך הארון.
המחשבות מטפטפות בקצב מתגבר כשעון ממהר ומתחתי כבר התחילו לצוץ בועות קטנות של אוויר מחריצי הרצפה, אוויר שימלא יום אחד ריאותיה של נפש תמימה אחרת שתצעק בלי אפשרות לא להבינה: "רוצח"
בלבול עוטף בדקירותיו ומזיז אותי חסר נחת במקום מתנדנד כמתפלל, אך לא רגשות האשם יהיו אלה שיעצרו אותי מלעמוד כאן על שמריי לתפוח למימדים עליהם אפילו לא העזתי לחלום במטרה להגשמה העצמית שלי, אני מתכחש לאשמה אפילו אם זה אומר להתכחש לרגשות.
ובכל זאת משוגר וללא שליטה - רץ מכאן, רץ על מסלול צר של קצה במעגלים, גבול דק בין שיגעון נערץ לגאוניות לא מובנת, בורח ושואף להגיע למטרה, למקלט, לפסגה, אך כאלו עוד לא סימנתי לי ומי יודע אם בכלל קיימים .
למרות שהארון שלי שתשתמש בו היא כרצונה, שתמות ותיתן לדם להיות נהר ואולי ההפוך את הארון לרפסודה או סירה והפליג בו לעולם של חלומות, לארץ אחרת, אני אפילו אסתפק ברגע ברור.
יושב על הקצה, כבר אין לי מסיכה מתאימה לחבוש כשהמציאות מתחילה ליפול - והיא נופלת מהר, היא כולה מסתחררת, העולם כנראה לא מסיפק עגול, אכזר ויפה בכדי שנוכל לחיות יחד, אני והיא או אפילו אני והוא, עולם אחר חייב להיברא.
הכול נראה די מוכר, אבל כולם נעלמו, גם הגופה שפשטה על המקלט שבניתי במציאות האבודה אבדה יחד עם השאר, אך קול קורא לי מאחורי או ממקום עמוק שאיני יכול לזהות כמו גם האם יכול להיות שזה קולה ?
זאת היא שעומדת שם, ידיה פתוחות כמו תמיד לקבלני בחום ושפתיה מחכות לנשיקה, אך גם מסתירות שיניים מוכנות וצמאות, מפחידות אותי לרעיון שאולי בטעות כשישבתי על הקצה הזזתי את האבן שגרמה עד עכשיו למחשבות לטפטף וכעת כולן כמפל התערבבו בתוכי והמציאות נפרדה ממני ואני איבדתי את מי שהייתי - עצמי
שמתי את מה שנשאר נמוך מכולם ועכשיו כל הטיפות בעולם מובילות אל הים
אני זה הים וארון קבורה צף בתוכי, גל עצבי יכול לנפצו אם אבחר
יהיה זה לחבק גופי בגופה שוב -
חלל ריק מקיף את הים
היבשות ההומות והמשעממות רחוקות מלגעת בליבו
הים רגוע עכשיו.
שם אחרי החוף, אחרי ההרים הגבוהים יש עמק ובמרכז העמק, מכתש,
רואה אותו כל הזמן דרך עיני העננים שאפילו בשיא תפארתם עדיין חייבים ליפול לתוכי ולהיות חלק מהגוף המשתנה, מחשבותיהם כילדים מאומצים על ידי, הם המחשבות שלי עכשיו וברגע שהעננים מאבדים שליטה ונופלים בטיפות עלי - אל תוכי ומתערבבים בי, אני יודע הכול.
יודע שאבן גדולה ירדה מהשמיים ובוויתור העצמי שעשתה בהתרסקותה אל אותו עמק רגוע,  הוא בהזדהות וויתר על  חלק מעצמו שהפך באחת לחור קר באדמה - אשר רוחות התשוקה והבלבול המסתחררות בתוכו מפזמות בו בחוסר סדר בעודן יוצרות צלקות על כתליו, הן הגיעו כבר אל השכבה הקשה ביותר בסלע והמכתש חשוף כולו, ובין אם ירצה או לא את דברי ליבו נושאות כעת הרוחות.
לא יודע מה משך אותי בראשונה אל אותה הגומחה, חוץ מהידיעה שלא אוכל להרשות לעצמי ליהנות לבדי מתחושת הגאות שממלאת בכל צדדי בעוד אותו מכתש סובל מצינת עצמו שהיא קור הבדידות הריקה. ואולי אני חושד ובתוכי יודע שהמכתש הזה בגלל כנותו ובגלל יכולתו להיות ברור כול כך הוא הרבה יותר עמוק ממני ולכן שלמותו הצורמת גורמת לי לתהות על שלמותי שלי.
די, לא אוכל להמשיך לחשוב כך, אסור לי, עלי להיות רגוע, אני הים, אני שלם עם עצמי כחלק מהעולם כנקודה הנמוכה ביותר, המלאה ביותר, אשר אין באפשרות שום כוח להשפיע על דמותה.
והנה המחשבות האלו תוקפות אותי שוב בקצב טפטוף שעון מהראש ללב, עם כל טיפה שמגיעה מהמזרח מעל ההרים ועברה ליד אותו עמק עם מכתש יבש, כל טיפה כזו שורטת את מרקם גלי העדין וחודרת פנימה אל עומק מחשבותיי ואל מצולות הרגש שלא אבד בעומקי ורק נרגע ונשמר כאוצר טבוע עם ההבנה הסתומה אשר במבוכתה פונה אל המחשבות ושואלת: מה אוכל לעשות?
כל כוחי נשבר פנימה במערבולת שולח גלים רכים אל החופים הידידותיים ונחשולים משברים אל הצוקים המתנשאים, לחקור ולשאול אולי יוכלו לספר לי עוד משהו על אותו מקום אליו פתאום שאיפתי להגיע, למלא, ולהפכו בכך לחלק ממני, להפוך בכך לחלק שלו.
פונה לרוחות במילים, לא עשיתי זאת מאז שהארון התפרק לגמרי בתוכי והייתי צריך שהן תישאנה את רוחה של אותה פולשת אל גוף אחר כדי לתת לה הזדמנות חדשה. מבקש מהם הפעם לקחת את הטיפות שמתאדות ממני, את תרכיז מחשבותיי ורגשותיי כעננים שיהיו שליחי רוחות- הים ויורידו גשם על העמק, אל תוך אותו מכתש וימלאו אותו במשהו ממני, משהו זמני, שיקל על כאב אחיותיהם הרוחות הכלואות והשורטות בו, אומנם הוא לא יהיה מכתש יותר ויהיה לאגם, אבל עומקו יישאר תמיד כשהיה.
האגם מחזיר לי מרגשותיו וממחשבותיו, זה נהיה קשה יותר, חשבתי שאוכל לתת ולהישאר כשאני, אבל האגם יודע עלי עכשיו וגם הוא רוצה להיות חלק ממני, ממלא חיוך לעצמי כשאני חושב שהוא רוצה שאני היה חלק ממנו, הוא יודע כמה אני קשור אליו. מעניין אם הוא יודע כמה הוא עמוק?
סוער מליבי פנימה, לא נודעה סערה כזו אף פעם, מרגיש לא תלוי בחלל יותר אני חלק ממשהו ויש אדמה גם מתחתי כפרופורציות לגודלי, אבל זה לא עוצר אותי מהרצון להתאחד עם אותו אגם בעמק. אני מכה על האדמה - עריסתי, מאמץ את כל מה שיש בי להכות, מרגיש את החום מתחתיה ויודע שמבפנים היא רוחשת לבה חמה, לשם אני רוצה להגיע לחום הלוהט הזה, לשפוך את כול כולי אל תוך מרכז העולם ולהתאדות אל השמים בתקווה שהרוחות יזכרו את הבטחתם ויעבירו אותי אל העמק, ישפכו את כל מימי לשם ויאחדו אותי עם האגם.
האדמה מזדעזעת, מנסה לדבר אל ליבי לוותר על הרעיון ולמצוא דרך אחרת לממש את כמיהתי, מנסה להתחנן על שלמותה לזכר הימים שהיא החזיקה אותי מעליה, אך איני מקשיב, אוטם עצמי אליה ומכה בעוז.
מכותי כבר חורצות סדקים ראשונים ואני מרגיש את החום עולה כשאגרופי באים במגע עם דמה של האדמה, עם הלבה הרותחת, מרגיש בצפוני את הקרחונים הגדולים נמסים ונשברים, מתווספים אלי ואל גופי כמו היו זיכרונות שהדחקתי ועכשיו בשעת הקרב שבו ועלו. גועש ומכה והאדמה ממשיכה בניסיונות השכנוע, מספרת לי עכשיו על עצמי, על שאני לא רק המים האלו, שאני גם קשור אליה - אל האדמה, וקשור לכל הדברים שטבועים בתוכי, קשור לשמים ולרוחות שאני מתחתם וקשור לכל מה שחיי בתוכי, אסור לי להרוס את עצמי בכדי להתאחד עם אותו אגם רחוק כי ברגע שאני אעלה לשם כבר לא אהיה אני, אהיה משהו אחר, משהו שכבר אין בו את אותו העומק שהאגם אהב מההתחלה.
מפסיק להלום בה, ומבין שלא הפסקתי בזמן. יש בה שבר שנפער במהירות והוא אומנם לא מתרחב, אבל ממשיך להתפשט לאורך - מזרחה מכאן. אני עוקב אחריו, רואה איך הוא שובר את קו החוף וממשיך אלאה אל ההרים, ובדרכו חוצה אותם לשניים. האדמה מתחננת שאעזור לה, ואני רץ לכל אורך השבר לקרר אותו במימי, מתחרה במעשה ידי בריצה ומצליח לקרר ולעצור אותו בדיוק ברגע שהוא מגיע אל העמק, 20 מטר מהאגם אליו רציתי להתחבר וכמעט והרסתי בפזיזותי.
אדמה מודה לי, זה תמיד היה חלק מהאופי שלה לסלוח מהר, מה גם שהיא יודעת כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. אני מסתכל מסביב על מה שנוצר ורואה את צורתי החדשה, את צורתו החדשה של העולם, רואה את הצלקת שנשארה על החוף ובין ההרים - גיא צר שמתמלא במימי בחלקו ובמימי השלגים מראשי ההרים הרואים לעצמם זכות לבחון את גופם החדש בזיעתם הקרה. הגיא כמו זרוע השלוחה אל עבר האגם הוא לשון ים שקוראת לאגם לעשות צעד ולהתחבר אלי.
גם האגם שואף אלי בעוד שנינו בשפל כי במרחק נגיעה הכמיהה חזקה יותר. מזל שבא ירח להאיר ובגאות אנחנו עולים אחד אל השני ומתחברים ומחליפים חוויות, טועמים לרגעים את טעם המים ולרגעים מתחלפים באוצרות העומק והוא מגלה לי את ליבו ואני לו את ליבי שמזמן שברתי וכמעט קברתי בארון
ולזמן מה אנחנו אחד -
כל עוד אנחנו טובלים באורו של ירח
ולזמן מה אנחנו שניים שרוצים להיות אחד
רחוק, אך אף אחד מעצמו לא בורח