ארמון בדולח

ואתה

בוא תהיה לי כלי

תהיה עדרי גנו דוהרים

תהיה הדי תופים מכים

ופטישים מעופפים

עכשיו אני כמהה לנגיעה והרפתקה

אך אנגן קולי עדין, שלא תשכח

עליך האחריות;

הכל על נשמתך.

יופיי מחכה לקמטי צחוק

לסדקים בעור מנתיבי דמעות

בוא לחש באוזני

מילים מערערות

כבר לא יודעת איך לשכוח את היופי

לבחון את גבולותיו

להביא אותו לנועם ארסי,

לקצת הרס עצמי

הרי ארמון בדולח עוצמתי -

כוחו בהיותו שברירי,

ואני רוצה שתרקוד בו ברקיעות כבדות,

בטריקת דלתות

לבדוק גבולות

קצת לכעוס

אבל שלא יתמוטט לחתיכות

ומבלי לרמוס

במבט לתוכי,

אני הוא ארמון הבדולח

הקורא אליך

בוא ושרוט את קירותיי

במבטך החושק

שתיקת העולם

העולם שתק

העולם שותק 

וחשבתי לעצמי אולי עדיף שישתוק,

אני הרי יודע איזה שטויות הוא יכול להגיד לפעמים.

תראו את מדורי הרכילות

והספורט,

תראו את התוכניות הכלכליות

והספרים לפיתוח עצמי,

מגילות לרוחני

וסטטוסים בפרטי.

אולי עדיף שישתוק

במקום עוד תעמולה,

תהיה תעלומה

ויש מצב שמישהו באמת ינסה לפתור, 

ינסה לחבור 

לאחר
במגע, בעשייה.

הרי סתם מרבים בחשיבותן של מילים

שהופכות לרעש לבן בהזדמנות ראשונה,

ללעג לרעש 

שנאמרות כמטבע לשון שחוקה 

בכדי לצאת ידי חובה 

לכסות על עצלות נפשית

וכשירה.

העולם שותק

אז שישתוק 

ממילא כבר עברה השיירה

ודבריו של העולם כנביחה בחשכה 

שאחריה שוב -

שתיקה.