את חווה הכרתי דרך שידוך בהיותי בן 35, גיל לא צעיר לחתונה אפילו בעולם החילוני ואני ישתבח שמו בחור מאמין, רוב החברים שלי נשואים כבר למעלה מעשור, אמרו עלי בחצי חיוך שהתחתנתי עם אלוקים, שלקחתי ברצינות את המשפט "וארשתיך לי לעולם" ובאמת הבלי העולם נראו רחוקים ממני, השתדלתי שכל חיי ינוהלו על פי מצוות התורה, אף פעם לא הייתי קיצוני בלימודי, כי אני מאמין שהתורה נכתבה לבני אדם שבזיעתם אוכלים לחם וצריכים בין תשוקותיהם לבין עול הדאגה לגוף הפיזי להתחבר לפעמיים אל האמת של מעלה ומטה, בכל זאת לא סתם בחר הקדוש ברוך הוא לברוא אותנו כבני אדם ולא כמלאכים ואנו מברכים על זה כל בוקר ("המחזיר נשמות לפגרים מתים"), כך שחייתי די בפשטות ומעולם לא התעניינתי במישהי ברצינות. יצא לי להכיר בנות במקום העבודה ובניסיונות של קרובי המשפחה הקרובים מאוד והרחוקים עד כדי תמיהה מה זה עניינם אם אני נשוי או לא, ודרכם הכרתי כאילו בדרך הגב בחורות טובות, שחלקן הבנתי בדיעבד היו רוצות באמת להקים איתי משפחה, אבל לא יכולתי להתעמק באף אחת מהן מספיק זמן, ודי מהר כל אותם קשרים קצרים נגמרו. לכל דבר גורמי משיכה ודחיפה, והיותי לבד דחף אותי אפילו חזק יותר אל תוך הדת שממילא נמשכתי אליה מטבעי, והרי כמעט פרדוקס - הדת דחפה אותי שוב אל חיפוש קשר זוגי, הרבה מצוות גדולות שהייתי רוצה לקיים עומדות ותלויות בקיום משפחה.
נרשמתי לאתרי אינטרנט ועשיתי מנוי אצל ברכה השדכנית מתל גיבורים, אבל כבר בשלב המיון הראשון לא הצלחתי להעביר אף אחת, לכולם אמרתי שזה לא מה שרציתי ואני מחפש מישהי שאוכל להתחבר אליה, האמת שחיפשתי מישהי שלא תפריע לי בחיים יותר מדי, אחת שתכנס בדיוק לחלל שהשארתי עבור קיום המצוות, שאוכל להביא איתה ילד לעולם ולהביאו בבריתו של אברהם אבינו. לא ציפיתי לאשת חייל ולמעשה אפשר להגיד שחיפשתי כלי בכדי להיות יהודי טוב יותר.
היה זה חג שמחת תורה כשניגש אלי ידידי דוד שהיה שכני למושב בבית הכנסת והפנה את תשומת ליבי לבתו של שמעון חזן בית הכנסת שעזרה בארגון הכיבוד על השולחנות סביב והייתה בדיוק מדברת עם עוד מספר נשים בגילה, הוא סיפר לי עליה, שהיא בת 30 עוד מעט ומלומדת, ובגלל זה כנראה לא היה לה זמן למצוא חתן עד עכשיו, אבל בשנים האחרונות דווקא התחזקה יותר עם חזרתה לבית אביה בעקבות מות אמה, ולכן אביה לוחץ עכשיו שתמצא חתן ראוי והוא כבר הרשה לעצמו לדבר איתו בכדי שינסה להוציא פגישה בינינו אל הפועל ושמע ממנו כי הוא מעריך אותי מאוד וישמח אם יצא זיווג לנישואים מפגישה כזו. חשבתי לעצמי שמישהי כזו שעכשיו מתחזקת ועוד בתו של חזן, בטח תתאים למטרתי, והפעם גם משהו בה להבדיל משאר הנשים, משהו בפניה ובמבט המרוכז בבת שיחתה, גרם לי להרגיש שאני רוצה לפגוש בה.
הפגישה הראשונה הייתה בבית קפה קטן, הייתה המון מבוכה בינינו וסוג של רכות במבטים, אבל אהבתי את הגישה העניינית של השיחה שהתקיימה, שנינו דיברנו על מה שאנחנו מחפשים מהמסגרת המשותפת של הנישואים, היא רצתה להתמסד ולמצוא בחור שהיא יכולה לסמוך עליו, אמין ויציב, ואני סיפרתי לה את האמת שחיפשתי מישהי שתהיה קרובה בהשקפתה הדתית לשלי ותקים איתי משפחה
אחרי הפגישה הזו, היה נדמה שאין עוד על מה לדבר, היא אומנם סיפרה לי קצת מפגישה לפגישה על עצמה, במה היא עובדת ומה היא למדה. וגם על גברים שכבר ניסו להתחיל איתה מערכת יחסים, אבל בעיקרון כבר החלטתי שהיא תהיה זו שאקים איתה משפחה, ובאמת אחרי פחות מ4 חודשים התחתנו.
אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי אותה עם הכותונת הלבנה עומדת עם מגש במטבח הדירה בבוקר שאחרי החתונה, הרגשתי שהיא כולכך דקה ושברירית ובכל זאת יש לה המון כוח להזיז הרים, והדבר הראשון שקפץ לי לראש לנוכח המראה שלה זה שאעשה הכל בשבילה, וחבל שאני לא צייר ואין לי יכולת להעביר לכל העולם את מראה הדמות הזו שעומדת במרחק לא הגיוני בקרבתה אלי, ליצור פסל או תמונה שיישארו לנצח בעולם הזה. כבר ידענו אחד את השנייה בלילה וזיכרון טעמה והתחושה של גופה המתלטף בגופי לא מרפה מליבי, קרבתי אליה ובעדינות הנמכתי את המגש אל השולחן, אחזתי בידה והיא הסתובבה אלי, קירבתי את פני לשלה והיא נענתה בנשיקה, ממשיכה להביט בעיני בזמן שאנחנו מגדירים את מערכת היחסים שלנו, חיבקתי אותה חזק וקרוב אלי וסיפרתי לה שלא האמנתי שארגיש כולכך שלם עם מישהי בחיי ושאני שמח שהיא האחת. הרגע ההוא היה עבורי החתונה האמיתית, משהו בחיבוק האינטימי ובמבט הכנה בעיניים גרם לי להרגיש שאני באמת מתחבר אליה, שעכשיו אנחנו באמת מקימים את הפסוק "ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד", הגעתי אל הנחלה, מצאתי אישה טובה שגם נותנת לי להיות מי שאני ובנוסף גם מרגיש מאושר ואפילו ממש מחכה להיות איתה,
היינו יושבים בבית אחרי העבודה, מקראים אחד לשני שיעורים שלמדנו ובסוף כל ערב היינו מוצאים את עצמנו במיטה מתענגים ומתרפקים אחד עם השנייה, האושר הזה נמשך שבועיים, כי אז יום אחד כשקרבתי לנשק אותה כשחזרתי הביתה, הודיע לי שהיא בתקופת המחזור החודשי שלה ואסור לנו להתקרב אחד לשנייה בכדי שהיא לא תטמא גם אותי.
במשך הימים הפכנו לשתי חיות רעבות, נועצים אחד בשני עיניים ולא יכולים להינתק, מתהווים כאילו יש כוח מכשף במבט שיכול לבטל את העולם ולקרב אותנו אחד לשני עד לידי היצמדות, עד כדי חזרה לבשר האחד, באותו הלילה כמעט ולא הצלחתי לישון, קמתי מספר פעמים ממיטתי הנפרדת בכדי לראות אותה בשקט. ובכל פעם שעמדתי על סף הדלת והצצתי פנימה, היא הביטה בי מהמיטה ובעינה אותו מבט אוחז כמו דמותה ששבתה אותי, המבט השברירי העדין ויחד עם זאת מלא כוח משיכה ועוצמה. עמדתי בגבורה וחזרתי למיטה. החלטתי שעלי להיות החזק, והרי נאמר "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" זאת אומרת שהאחריות עלי לכל מה שיקרה, כי עליה נגזר להיות חסרת ברירה, תשוקתה אלי מושלת בה ואני, אני חייב להיות החזק, רק מה?, שתשוקתי פיתחה חיים משל עצמה והיא זוחלת בתוכי כמו הייתה הנחש הקדום ומפתה אותי- הפעם, הגבר קודם
למחרת כל היום סערתי במחשבות, הרגשתי כאילו חסר חלק בגוף שלי, כשחזרתי הביתה לא הייתי מסוגל ליישר אליה את מבטי ואמרתי שאני יוצא לסיבוב בשכונה, טיילתי לי ברחוב וכל הזמן חשבתי שאני חייב למצוא אייך לגעת בה, כאילו חלק מהגוף שלי חסר ואני חייב להתאחד איתו. איך יכול להיות חצי מגוף טמא?, הרי מרגע שנישאנו אנחנו גוף אחד, אבל מצד שני המשפט "ואל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" לא מרפה מראשי ואני הלוא יודע שזו אחת העברות עליה קיים דין כרת. הלכתי לשבת אצל הרב אליהו להתייעץ, סיפרתי לו את מה שעובר עלי והוא אמר שזה רק טבעי שבתקופה הראשונה של הנישואים תתגבר תאוותינו ונחשוב שאנחנו רוצים אחד את השנייה בכל רגע, אבל עם הזמן זה ידעך ויגיעו זמנים שאפילו אולי ימאס לי ממנה, ולכן צווה על הנידה מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהיה טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה,
הלכתי הביתה בהחלטה להיות חזק יותר ולא להיכנע לצורך בקרבה אליה, להתרכז במחשבה שכל המניעות שיש לאדם כולם הן רק בשביל החשק, וכמה שהנחשק גדול מזמנים לו מניעות גדולות יותר וזה רק בשביל שירצה חזק יותר, ובסוף כשיקבל את זה- ידע שאין דבר שעומד ברצונו, כי הוא התגבר על הקושי.
ברכב בדרך מנסה להסיח את דעתי ומדליק רדיו, הצלילים לרגע לוקחים מעבר לכאן, אבל אז באות המילים:
נראה לי מחר שוב יהיה שרבי
ואביך שוב יעבור לידי, בתחנה
בלי לדעת כמה שאני אוהב אותו
רק בגלל שיש לו את הבת הנכונה
ובאוזניות שלי החזאים מבטיחים שיהיה חם
עם סיכויי ממטרים -
לפרקים נדמה לי שאין להם מושג על מה הם מדברים.
מזג האוויר מתיש
גם חוסר הנגישות
לפנייך שמסתכלות מכל עבר
בלי קרבה ואפשרות.
ואני כבר לא מחפש את הרכב הנכון
אלא רק את הראשון שנוסע מכאן
לכל כיוון לכל מקום
את שם.....
אני סוגר את הרדיו. שום טובה והסחת דעת לא צומחת לי ממנו, רק החלטה מתוך עצמי תצליח כנראה, שאר העולם משתף פעולה עם הצורך אליה.
יושבים יחד לאכול ארוחת ערב, עוד רגע תקום לשטוף כלים ואני אהיה חייב להביט בה מאחור, בקימורי גופה המוכרים והמפתים גם מעבר לבגדים הרחבים שהיא לובשת עכשיו, כנראה מתוך הבנה למצבי הרגיש, אסתכל עליה וכל מה שארצה זה להתקרב מאחור, להריח את ריח צווארה וללטף מתחת החצאית את לחיי ירכיה עד שארגיש שהיא נצמדת אלי, מכופפת מעט את ברכיה, וארשה לעצמי לקדם את ידי עוד אל קדמת גופה מאותה נקודה שהייתי קודם, להמשיך ללטף קרוב מדי, עד שהנשימות יהיו סוערת ולא נוכל להימנע עוד.
היא קמה עכשיו, אוספת את הצלחת שלה, מתקרבת אלי, אני מרגיש את גודש הרוק בגרון בקושי נבלע ואת טיפות הזיעה הראשונות על המצח, היא מתקרבת יותר ומרימה גם את הצלחת שלי מעל לשלה וכל הזמן הזה העיניים שלה בתוך העיניים שלי, נעוצות כאילו מחוברות. היא עוצרת לרגע ומניחה את הצלחות על השולחן ועומדת ישרה ממולי, אני מתכופף אליה, רוצה רק ללטף עם הפנים, להעביר את הלחי על הבטן שלה, להרגיש את חום גופה, מקרב את פני ואז נעצר, עוזר כוח ממקום בתוכי שלא ידעתי שקיים, קם על רגלי מבלי לתת בה מבט אחד נוסף מפחד שאולי הכוח שמצאתי לא יספיק, קם ובורח משם אל החדר, מתפלל שם לבד את ברכת המזון.
הימים עוברים ומחשבה מחלחלת בי שאולי הכוונה בלהתגבר על המניעה היא לשבור את המניע ה ולעשות את מה שמרגיש לנכון באמת, אדם וחווה אכלו מעץ הדעת וחשבו שידעו טוב ורע, אבל טוב ורע יש רק בגן עדן כי עדן זה הכי קרוב לאלוהים ואין טוב ורע חוץ מאשר רע בעייני האלוהים או טוב בעינו, הטוב הוא יחסי ובעיני המתבונן, ומי מתבונן ורואה הכל חוץ מאלוהים?, בני האדם רואים נקודה מוגבלת במרחב ולכן גם הטוב והרע שלהם מוגבלים, לכן שלח אותם אלוהים לעולם, רק כדי להראות להם שאין הם יודעים דבר על טוב ורע, ומאז שואלים הם את עצמם מה טוב ומה רע ומתענים בשאלות האלו בלבד, נלחמים עליהם ומתרחקים עוד ועוד מהתפיסה הפשוטה ביותר: תניח לחייך ואלוהים כבר ידאג לטוב ולרע, שלמה המלך אמר פעם: היו כשושנות השדה שלא דואגות ליום המחר ועדין מלבושם הוא היפה ביותר, וככה אנחנו ממשיכים להתבלבל ויש כול כך הרבה אנשים וכול כך הרבה טוב ורע לכול אחד, עד שנבין שלא תהיה לנו ברירה אלא ליפול בסוף הבלבול כמו אחרי סחרחורת לידו הבטוחות של האל שילמדנו אין טוב ורע, הכל יחסי.
כל החוקים האלו שהוא נתן לנו הם רק כדי שנבין שכל חוק שכזה ניתן לפרש באלף ואחת פנים ולכל אדם פירוש אחר ואנחנו חייבים להתחבר לאינטואיציה הכי פנימית שלנו כדי להגיע לאמת, "ולא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם", לא העיניים שלנו שרואות את העולם ולומדות יילמדו אותנו את האמת על טוב ולא הלב שלנו שמרגיש את העולם ילמד אותנו מה נכון, רק אם נתחבר ממש לעולם ולאלוהים בכל מה שיש לנו ( בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ) נהיה חלק ממנו ויהיה לנו מושג מה על טוב. ואני שואל מה היא התחלה טובה יותר לחיבור לעולם, אם לא להתחבר למישהו אחר לגמרי?, לוותר על עצמך ולהיות משהו חדש עם מישהו אחר, להתחבר אליה, אל אשתי, ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד. וזה מטורף בראשי שיש דין כרת על חיבור שכזה, הלוא אם כבר התחברתי אליה, לא אוכל להיפרד רק בגלל שהיא נחשבת כטמאה-
כמה תירוצים מוצא אדם לעצמו ולאיזה פינות לא מוכרות במוחו הוא מגיע כשהוא רוצה בכל מאודו ?
נרדמתי על המיטה בחדר האורחים וכשהתעוררתי ראיתי אותה יושבת על הרצפה ומבט דואג בעיניה, אני מתרומם, מרים את הברך הצידה על מזרון המיטה, מנסה להסתיר את זקפתי, ושואל אותה מדוע היא על הרצפה, היא אומרת שהיא דאגה לי שזזתי המון והשמעתי קולות. אם רק הייתה יודעת על המלחמות שעלי לערוך עם השדים בתוכי הייתה מבינה את פשר התזוזות והקולות, ואולי היא מבינה, הרי לא יתכן שמבט חודר כמו שלה לא מכיר את נסתרי נפשי, גם מבטי הפשוט יותר רואה את שלה.
יורד על הרצפה ומתקרב אליה בהליכה על ברכי ורואה אותה מתרגשת, מזדקפת לקראתי, נשמתה כבדה. עוצר במרחק נפילה ממנה, אם עכשיו ישבר הכוח במרפקי אפול ישר אל מעל ברכיה, ראשי יוכל לנוח על כרית שוקיה ואני אכנע סוף סוף לפיתוי. אבל משהו עוצר בי כדי לכבד את ההתרגשות שאני רואה בה ויודע שגם היא חלק מההחלטה הזו, לשואל אותה: מי רואה אותנו עכשיו?, מי ידע אם נגענו אחד בשני? והיא עונה לי: אנחנו רואים אחת את השני, תמיד יש מישהו ששופט, הלוא אלוהים ברא את אדם ואמר: "הן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע", הוא שם אותנו לשפוט את עצמנו ואיזה שופט יש יותר מחמיר?, זה דבר אחד שלא נוכל לברוח ממנו - המודעות של עצמנו. היא קמה ויוצאת מהחדר, נדמה שנזהרת להיות תמיד במרחק נגיעה, וכך איבדתי עוד הזדמנות להישבר.
רודף אחריה אל החדר השני, היא בדיוק עומדת מול המראה שעל דלת ארון הבגדים, פורמת את כפתורי חולצתה הלבנה ומזכה אותי לגנוב הצצה ולראות דרך ההשתקפות את גבעות שדייה שופעות מעל קו החזייה, אני מתקרב אליה מאחור, מסיר את חולצתי תוך כדי הליכה, היא רואה אותי במראה ועיניה מרוכזות בעיני, אך ממשיכה לפרום את הכפתורים בחולצתה, נותנת לה לפול מאחוריה על הרצפה, אני כבר קרוב אליה, מושיט את ידי במרחק נגיעה, לא יודע איפה להניח את אצבעי קודם, שתי אצבעות יד שמאל ניגשות מעצמן אל קרסי החזייה ומשחררות אותן, חזי נצמד אל גבה וביד ימין אוחז בה בחיבוק, ממולל את שדייה בידי ומקרב את אפי להריח אותה מקרוב, מתחיל משערותיה ויורד לכיוון הצוואר ובדרך לאוזנה, לוחש את שמה "חווה" ומתרחק ממנה במהירות, כי שמה מעלה לפני זיכרון המסורת "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" ולי לא היה את התירוץ של אדם כי היא פיתתני, רציתי אותה, הפעם אני הוא המפתה שרדף אחריה אל החדר.
היא מסתובבת אלי, מלטפת את ראשי, ואני רוצה את הכוח להרחיק אותו מידיה, אבל כמיהתי למגעה חזקה יותר, מתפשר על המגע הרך, אך לא מוותר על המגע, אוחז בכפות ידיה ובקול שבור, כי גם ככה איני מרגיש חזק יותר בחולשתי מצליח להגות רק "זה אסור" והיא שואלת: מה אסור?, איני מבין את שאלתה, הרי היא יודעת, גם היא למדה את זה, אבל בכל זאת עונה כי אולי תשובתי תיתן לי כוח נוסף: אסור לגעת אחד בשני, ומוסיף שזה אחד החטאים החמורים שעליהם יש דין כרת, זאת אומרת שמי שחוטא ושוכב עם אישה בזמן נידתה מוציא את עצמו מעם ישראל ואין לו חלק בעולם הבא. התשובה נשמעת חלשה ורחוקה ולא נותנת לי כוח לעמוד בפיתוי- היא שוברת אותי, כי אני מוסיף מיד בקול חלש עוד יותר: ואולי אין לי צורך לחלק בעולם הבא אם אני מוצא את החלק שלי כאן בעולם הזה.
היא צוחקת ואומרת, אני כבר יודעת למה, את זה אתה לא צריך להסביר, רק שאלתי מה זה שאסור, וזה מאוד פשוט "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה", האם באת דווקא היום לגלות ערוותי?, נראה לי שאתה כבר מכיר אותה, למדת כולכך הרבה תורה, אבל יש דברים שאתה לא מבין, ככה זה, רק אישה שנפגעת כשקוראים לה טמאה תלך ותחקור ותמצא למה, כל העניין הזה של טומאת אישה במחזור היא טעות בעצם, חיבור של שני חלקים שונים מהתורה, נכון, שהדם נחשב כמטמא, אבל זה רק כי אסור להיכנס עם הדם אל בית המקדש ונאמר שלא משנה מי זה, גבר או אישה שיורד להם דם או שנגעו בדם של מישהו הם טמאים להיכנס לבית אלוהים, אבל מספיקה רחיצה והם כבר טהורים למחרת, וככה גם אישה, אם היא מדממת שבעה ימים אז אותו חוק חל עליה "ואם שכוב ישכב איש איתה ותהי נידתה עליו שבעת ימים" וזהו, אף אחד לא טמא בעיני האלוהים לנצח, ובקשר ל"לא תקרב לגלות ערוותה" הרי כתוב בתחילת הפרק כבר שאלו היו מנהגי עמים שאסור לחקותם מבחינה תרבותית בגלל אכזריותם במצבים רגישים ולכן הם נחשבים אסורים כול כך.
דבריה נראו לי הגיוניים ושמחתי שגם המוח שלה נאבק בעצמו כל הזמן הזה להמציא פתרונות, אבל גם הייתי נבוך ולא ידעתי מה להגיד עוד, אז קרבתי לנסות לנשק אותה, היא קרבה את אצבעה לשפתי והמשיכה בדבריה: שלא תחשוב שעכשיו אשכב איתך רק מתוך ידיעה שסך הכל זה לא כזה אסור כמו שחשבנו, כי אני לא מבינה בכל מקרה למה אתה מתייחס רק אל הגוף ורק אל החיבור לתוכו, מה עם מגע חיצוני שהוא לא פחות מזה?, מה עם ליטופים ונשיקות?, לא חייבים לשכב אחת עם השני בכדי להרגיש את הקרבה ובשביל להתאחד לבשר אחד, ואם יש משהו שהרב אליהו צודק בו, כן (בחיוך), גם אני הלכתי אליו, זה שאנחנו צרכים לראות את התקופה הזו כמניעה וכמשחק מקדים אחד ארוך שרק יעורר אותנו עוד יותר אחד אל השנייה, יגביר את היצר ויאפשר לנו להכיר את עצמנו, כן לגעת וכן להתחבר, רק לא לקיים יחסי מין, להתחבר מבפנים.
לא יכולתי שלא לצחוק מחוכמתה ומהפתרון הפשוט שמצאה, וכששאלה למה אני צוחק, עניתי לה, ששוחררתי מבעיה קשה ומהבנה שלא משנה באיזה זוג מדובר, בסוף זה נגמר בדברים הפשוטים, כמו וויכוחים על אורך המשחק המקדים
היא צחקה איתי, אומרת: למה לשנות את הטוב לרע ואת הרע לטוב?, צריך לעשות פשוט מה שנכון, ומה שנכון זה להיות ביחד לגמרי. והתקרבה לנשיקה. לא נמנעתי גם לא לשנייה, נסוגתי אל המיטה אוחז בה ומנשק תוך כדי ומלטף את כל גופה גם בזמן הנפילה למזרון ואחריה, מנשק כל חלק חשוף של עורה, ממצחה לבטנה, כשלפתע היא הושיטה את ידה אל שרוך מכנסיי ואמרה: נראה לי שהיה לנו מספיק משחק מקדים לפעם אחת, אפשר להגיע לעניין סוף סוף!
עצרתי לרגע, לא יכול להסיר את ידי מגופה ומסתכל עליה בפליאה, מחכה להפתעה הבאה שתביא בחוכמתה, והיא באמת לא אכזבה וסיפרה שכבר לפני כמה ימים הסתיימה תקופת הנידה ואני שהייתי כולכך עסוק בתסכול שלי מהמצב, הפסקתי לספור ואפילו לא שמתי לב. חייכתי בהתנצלות, מה עוד יכולתי לעשות? המשכתי מהנקודה בה היא רצתה שנמשיך קודם.
לאחר מכן כששכבנו שנינו חבוקים, נסערים עדין בנשימותינו, אמרתי לה שאם נמשיך בקצב הזה, אני לא בטוח שלמרות מה שגילינו, בפעם הבאה יהיה קל יותר לשבר את המניעה. והיא צחקה ואמרה: כנראה שכל פעם אצטרך להזכיר לך מחדש כי לא הבנת כלום, אין שום מניעה- זה הכל בראש.
נרשמתי לאתרי אינטרנט ועשיתי מנוי אצל ברכה השדכנית מתל גיבורים, אבל כבר בשלב המיון הראשון לא הצלחתי להעביר אף אחת, לכולם אמרתי שזה לא מה שרציתי ואני מחפש מישהי שאוכל להתחבר אליה, האמת שחיפשתי מישהי שלא תפריע לי בחיים יותר מדי, אחת שתכנס בדיוק לחלל שהשארתי עבור קיום המצוות, שאוכל להביא איתה ילד לעולם ולהביאו בבריתו של אברהם אבינו. לא ציפיתי לאשת חייל ולמעשה אפשר להגיד שחיפשתי כלי בכדי להיות יהודי טוב יותר.
היה זה חג שמחת תורה כשניגש אלי ידידי דוד שהיה שכני למושב בבית הכנסת והפנה את תשומת ליבי לבתו של שמעון חזן בית הכנסת שעזרה בארגון הכיבוד על השולחנות סביב והייתה בדיוק מדברת עם עוד מספר נשים בגילה, הוא סיפר לי עליה, שהיא בת 30 עוד מעט ומלומדת, ובגלל זה כנראה לא היה לה זמן למצוא חתן עד עכשיו, אבל בשנים האחרונות דווקא התחזקה יותר עם חזרתה לבית אביה בעקבות מות אמה, ולכן אביה לוחץ עכשיו שתמצא חתן ראוי והוא כבר הרשה לעצמו לדבר איתו בכדי שינסה להוציא פגישה בינינו אל הפועל ושמע ממנו כי הוא מעריך אותי מאוד וישמח אם יצא זיווג לנישואים מפגישה כזו. חשבתי לעצמי שמישהי כזו שעכשיו מתחזקת ועוד בתו של חזן, בטח תתאים למטרתי, והפעם גם משהו בה להבדיל משאר הנשים, משהו בפניה ובמבט המרוכז בבת שיחתה, גרם לי להרגיש שאני רוצה לפגוש בה.
הפגישה הראשונה הייתה בבית קפה קטן, הייתה המון מבוכה בינינו וסוג של רכות במבטים, אבל אהבתי את הגישה העניינית של השיחה שהתקיימה, שנינו דיברנו על מה שאנחנו מחפשים מהמסגרת המשותפת של הנישואים, היא רצתה להתמסד ולמצוא בחור שהיא יכולה לסמוך עליו, אמין ויציב, ואני סיפרתי לה את האמת שחיפשתי מישהי שתהיה קרובה בהשקפתה הדתית לשלי ותקים איתי משפחה
אחרי הפגישה הזו, היה נדמה שאין עוד על מה לדבר, היא אומנם סיפרה לי קצת מפגישה לפגישה על עצמה, במה היא עובדת ומה היא למדה. וגם על גברים שכבר ניסו להתחיל איתה מערכת יחסים, אבל בעיקרון כבר החלטתי שהיא תהיה זו שאקים איתה משפחה, ובאמת אחרי פחות מ4 חודשים התחתנו.
אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי אותה עם הכותונת הלבנה עומדת עם מגש במטבח הדירה בבוקר שאחרי החתונה, הרגשתי שהיא כולכך דקה ושברירית ובכל זאת יש לה המון כוח להזיז הרים, והדבר הראשון שקפץ לי לראש לנוכח המראה שלה זה שאעשה הכל בשבילה, וחבל שאני לא צייר ואין לי יכולת להעביר לכל העולם את מראה הדמות הזו שעומדת במרחק לא הגיוני בקרבתה אלי, ליצור פסל או תמונה שיישארו לנצח בעולם הזה. כבר ידענו אחד את השנייה בלילה וזיכרון טעמה והתחושה של גופה המתלטף בגופי לא מרפה מליבי, קרבתי אליה ובעדינות הנמכתי את המגש אל השולחן, אחזתי בידה והיא הסתובבה אלי, קירבתי את פני לשלה והיא נענתה בנשיקה, ממשיכה להביט בעיני בזמן שאנחנו מגדירים את מערכת היחסים שלנו, חיבקתי אותה חזק וקרוב אלי וסיפרתי לה שלא האמנתי שארגיש כולכך שלם עם מישהי בחיי ושאני שמח שהיא האחת. הרגע ההוא היה עבורי החתונה האמיתית, משהו בחיבוק האינטימי ובמבט הכנה בעיניים גרם לי להרגיש שאני באמת מתחבר אליה, שעכשיו אנחנו באמת מקימים את הפסוק "ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד", הגעתי אל הנחלה, מצאתי אישה טובה שגם נותנת לי להיות מי שאני ובנוסף גם מרגיש מאושר ואפילו ממש מחכה להיות איתה,
היינו יושבים בבית אחרי העבודה, מקראים אחד לשני שיעורים שלמדנו ובסוף כל ערב היינו מוצאים את עצמנו במיטה מתענגים ומתרפקים אחד עם השנייה, האושר הזה נמשך שבועיים, כי אז יום אחד כשקרבתי לנשק אותה כשחזרתי הביתה, הודיע לי שהיא בתקופת המחזור החודשי שלה ואסור לנו להתקרב אחד לשנייה בכדי שהיא לא תטמא גם אותי.
במשך הימים הפכנו לשתי חיות רעבות, נועצים אחד בשני עיניים ולא יכולים להינתק, מתהווים כאילו יש כוח מכשף במבט שיכול לבטל את העולם ולקרב אותנו אחד לשני עד לידי היצמדות, עד כדי חזרה לבשר האחד, באותו הלילה כמעט ולא הצלחתי לישון, קמתי מספר פעמים ממיטתי הנפרדת בכדי לראות אותה בשקט. ובכל פעם שעמדתי על סף הדלת והצצתי פנימה, היא הביטה בי מהמיטה ובעינה אותו מבט אוחז כמו דמותה ששבתה אותי, המבט השברירי העדין ויחד עם זאת מלא כוח משיכה ועוצמה. עמדתי בגבורה וחזרתי למיטה. החלטתי שעלי להיות החזק, והרי נאמר "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" זאת אומרת שהאחריות עלי לכל מה שיקרה, כי עליה נגזר להיות חסרת ברירה, תשוקתה אלי מושלת בה ואני, אני חייב להיות החזק, רק מה?, שתשוקתי פיתחה חיים משל עצמה והיא זוחלת בתוכי כמו הייתה הנחש הקדום ומפתה אותי- הפעם, הגבר קודם
למחרת כל היום סערתי במחשבות, הרגשתי כאילו חסר חלק בגוף שלי, כשחזרתי הביתה לא הייתי מסוגל ליישר אליה את מבטי ואמרתי שאני יוצא לסיבוב בשכונה, טיילתי לי ברחוב וכל הזמן חשבתי שאני חייב למצוא אייך לגעת בה, כאילו חלק מהגוף שלי חסר ואני חייב להתאחד איתו. איך יכול להיות חצי מגוף טמא?, הרי מרגע שנישאנו אנחנו גוף אחד, אבל מצד שני המשפט "ואל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" לא מרפה מראשי ואני הלוא יודע שזו אחת העברות עליה קיים דין כרת. הלכתי לשבת אצל הרב אליהו להתייעץ, סיפרתי לו את מה שעובר עלי והוא אמר שזה רק טבעי שבתקופה הראשונה של הנישואים תתגבר תאוותינו ונחשוב שאנחנו רוצים אחד את השנייה בכל רגע, אבל עם הזמן זה ידעך ויגיעו זמנים שאפילו אולי ימאס לי ממנה, ולכן צווה על הנידה מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהיה טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה,
הלכתי הביתה בהחלטה להיות חזק יותר ולא להיכנע לצורך בקרבה אליה, להתרכז במחשבה שכל המניעות שיש לאדם כולם הן רק בשביל החשק, וכמה שהנחשק גדול מזמנים לו מניעות גדולות יותר וזה רק בשביל שירצה חזק יותר, ובסוף כשיקבל את זה- ידע שאין דבר שעומד ברצונו, כי הוא התגבר על הקושי.
ברכב בדרך מנסה להסיח את דעתי ומדליק רדיו, הצלילים לרגע לוקחים מעבר לכאן, אבל אז באות המילים:
נראה לי מחר שוב יהיה שרבי
ואביך שוב יעבור לידי, בתחנה
בלי לדעת כמה שאני אוהב אותו
רק בגלל שיש לו את הבת הנכונה
ובאוזניות שלי החזאים מבטיחים שיהיה חם
עם סיכויי ממטרים -
לפרקים נדמה לי שאין להם מושג על מה הם מדברים.
מזג האוויר מתיש
גם חוסר הנגישות
לפנייך שמסתכלות מכל עבר
בלי קרבה ואפשרות.
ואני כבר לא מחפש את הרכב הנכון
אלא רק את הראשון שנוסע מכאן
לכל כיוון לכל מקום
את שם.....
אני סוגר את הרדיו. שום טובה והסחת דעת לא צומחת לי ממנו, רק החלטה מתוך עצמי תצליח כנראה, שאר העולם משתף פעולה עם הצורך אליה.
יושבים יחד לאכול ארוחת ערב, עוד רגע תקום לשטוף כלים ואני אהיה חייב להביט בה מאחור, בקימורי גופה המוכרים והמפתים גם מעבר לבגדים הרחבים שהיא לובשת עכשיו, כנראה מתוך הבנה למצבי הרגיש, אסתכל עליה וכל מה שארצה זה להתקרב מאחור, להריח את ריח צווארה וללטף מתחת החצאית את לחיי ירכיה עד שארגיש שהיא נצמדת אלי, מכופפת מעט את ברכיה, וארשה לעצמי לקדם את ידי עוד אל קדמת גופה מאותה נקודה שהייתי קודם, להמשיך ללטף קרוב מדי, עד שהנשימות יהיו סוערת ולא נוכל להימנע עוד.
היא קמה עכשיו, אוספת את הצלחת שלה, מתקרבת אלי, אני מרגיש את גודש הרוק בגרון בקושי נבלע ואת טיפות הזיעה הראשונות על המצח, היא מתקרבת יותר ומרימה גם את הצלחת שלי מעל לשלה וכל הזמן הזה העיניים שלה בתוך העיניים שלי, נעוצות כאילו מחוברות. היא עוצרת לרגע ומניחה את הצלחות על השולחן ועומדת ישרה ממולי, אני מתכופף אליה, רוצה רק ללטף עם הפנים, להעביר את הלחי על הבטן שלה, להרגיש את חום גופה, מקרב את פני ואז נעצר, עוזר כוח ממקום בתוכי שלא ידעתי שקיים, קם על רגלי מבלי לתת בה מבט אחד נוסף מפחד שאולי הכוח שמצאתי לא יספיק, קם ובורח משם אל החדר, מתפלל שם לבד את ברכת המזון.
הימים עוברים ומחשבה מחלחלת בי שאולי הכוונה בלהתגבר על המניעה היא לשבור את המניע ה ולעשות את מה שמרגיש לנכון באמת, אדם וחווה אכלו מעץ הדעת וחשבו שידעו טוב ורע, אבל טוב ורע יש רק בגן עדן כי עדן זה הכי קרוב לאלוהים ואין טוב ורע חוץ מאשר רע בעייני האלוהים או טוב בעינו, הטוב הוא יחסי ובעיני המתבונן, ומי מתבונן ורואה הכל חוץ מאלוהים?, בני האדם רואים נקודה מוגבלת במרחב ולכן גם הטוב והרע שלהם מוגבלים, לכן שלח אותם אלוהים לעולם, רק כדי להראות להם שאין הם יודעים דבר על טוב ורע, ומאז שואלים הם את עצמם מה טוב ומה רע ומתענים בשאלות האלו בלבד, נלחמים עליהם ומתרחקים עוד ועוד מהתפיסה הפשוטה ביותר: תניח לחייך ואלוהים כבר ידאג לטוב ולרע, שלמה המלך אמר פעם: היו כשושנות השדה שלא דואגות ליום המחר ועדין מלבושם הוא היפה ביותר, וככה אנחנו ממשיכים להתבלבל ויש כול כך הרבה אנשים וכול כך הרבה טוב ורע לכול אחד, עד שנבין שלא תהיה לנו ברירה אלא ליפול בסוף הבלבול כמו אחרי סחרחורת לידו הבטוחות של האל שילמדנו אין טוב ורע, הכל יחסי.
כל החוקים האלו שהוא נתן לנו הם רק כדי שנבין שכל חוק שכזה ניתן לפרש באלף ואחת פנים ולכל אדם פירוש אחר ואנחנו חייבים להתחבר לאינטואיציה הכי פנימית שלנו כדי להגיע לאמת, "ולא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם", לא העיניים שלנו שרואות את העולם ולומדות יילמדו אותנו את האמת על טוב ולא הלב שלנו שמרגיש את העולם ילמד אותנו מה נכון, רק אם נתחבר ממש לעולם ולאלוהים בכל מה שיש לנו ( בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ) נהיה חלק ממנו ויהיה לנו מושג מה על טוב. ואני שואל מה היא התחלה טובה יותר לחיבור לעולם, אם לא להתחבר למישהו אחר לגמרי?, לוותר על עצמך ולהיות משהו חדש עם מישהו אחר, להתחבר אליה, אל אשתי, ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד. וזה מטורף בראשי שיש דין כרת על חיבור שכזה, הלוא אם כבר התחברתי אליה, לא אוכל להיפרד רק בגלל שהיא נחשבת כטמאה-
כמה תירוצים מוצא אדם לעצמו ולאיזה פינות לא מוכרות במוחו הוא מגיע כשהוא רוצה בכל מאודו ?
נרדמתי על המיטה בחדר האורחים וכשהתעוררתי ראיתי אותה יושבת על הרצפה ומבט דואג בעיניה, אני מתרומם, מרים את הברך הצידה על מזרון המיטה, מנסה להסתיר את זקפתי, ושואל אותה מדוע היא על הרצפה, היא אומרת שהיא דאגה לי שזזתי המון והשמעתי קולות. אם רק הייתה יודעת על המלחמות שעלי לערוך עם השדים בתוכי הייתה מבינה את פשר התזוזות והקולות, ואולי היא מבינה, הרי לא יתכן שמבט חודר כמו שלה לא מכיר את נסתרי נפשי, גם מבטי הפשוט יותר רואה את שלה.
יורד על הרצפה ומתקרב אליה בהליכה על ברכי ורואה אותה מתרגשת, מזדקפת לקראתי, נשמתה כבדה. עוצר במרחק נפילה ממנה, אם עכשיו ישבר הכוח במרפקי אפול ישר אל מעל ברכיה, ראשי יוכל לנוח על כרית שוקיה ואני אכנע סוף סוף לפיתוי. אבל משהו עוצר בי כדי לכבד את ההתרגשות שאני רואה בה ויודע שגם היא חלק מההחלטה הזו, לשואל אותה: מי רואה אותנו עכשיו?, מי ידע אם נגענו אחד בשני? והיא עונה לי: אנחנו רואים אחת את השני, תמיד יש מישהו ששופט, הלוא אלוהים ברא את אדם ואמר: "הן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע", הוא שם אותנו לשפוט את עצמנו ואיזה שופט יש יותר מחמיר?, זה דבר אחד שלא נוכל לברוח ממנו - המודעות של עצמנו. היא קמה ויוצאת מהחדר, נדמה שנזהרת להיות תמיד במרחק נגיעה, וכך איבדתי עוד הזדמנות להישבר.
רודף אחריה אל החדר השני, היא בדיוק עומדת מול המראה שעל דלת ארון הבגדים, פורמת את כפתורי חולצתה הלבנה ומזכה אותי לגנוב הצצה ולראות דרך ההשתקפות את גבעות שדייה שופעות מעל קו החזייה, אני מתקרב אליה מאחור, מסיר את חולצתי תוך כדי הליכה, היא רואה אותי במראה ועיניה מרוכזות בעיני, אך ממשיכה לפרום את הכפתורים בחולצתה, נותנת לה לפול מאחוריה על הרצפה, אני כבר קרוב אליה, מושיט את ידי במרחק נגיעה, לא יודע איפה להניח את אצבעי קודם, שתי אצבעות יד שמאל ניגשות מעצמן אל קרסי החזייה ומשחררות אותן, חזי נצמד אל גבה וביד ימין אוחז בה בחיבוק, ממולל את שדייה בידי ומקרב את אפי להריח אותה מקרוב, מתחיל משערותיה ויורד לכיוון הצוואר ובדרך לאוזנה, לוחש את שמה "חווה" ומתרחק ממנה במהירות, כי שמה מעלה לפני זיכרון המסורת "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" ולי לא היה את התירוץ של אדם כי היא פיתתני, רציתי אותה, הפעם אני הוא המפתה שרדף אחריה אל החדר.
היא מסתובבת אלי, מלטפת את ראשי, ואני רוצה את הכוח להרחיק אותו מידיה, אבל כמיהתי למגעה חזקה יותר, מתפשר על המגע הרך, אך לא מוותר על המגע, אוחז בכפות ידיה ובקול שבור, כי גם ככה איני מרגיש חזק יותר בחולשתי מצליח להגות רק "זה אסור" והיא שואלת: מה אסור?, איני מבין את שאלתה, הרי היא יודעת, גם היא למדה את זה, אבל בכל זאת עונה כי אולי תשובתי תיתן לי כוח נוסף: אסור לגעת אחד בשני, ומוסיף שזה אחד החטאים החמורים שעליהם יש דין כרת, זאת אומרת שמי שחוטא ושוכב עם אישה בזמן נידתה מוציא את עצמו מעם ישראל ואין לו חלק בעולם הבא. התשובה נשמעת חלשה ורחוקה ולא נותנת לי כוח לעמוד בפיתוי- היא שוברת אותי, כי אני מוסיף מיד בקול חלש עוד יותר: ואולי אין לי צורך לחלק בעולם הבא אם אני מוצא את החלק שלי כאן בעולם הזה.
היא צוחקת ואומרת, אני כבר יודעת למה, את זה אתה לא צריך להסביר, רק שאלתי מה זה שאסור, וזה מאוד פשוט "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה", האם באת דווקא היום לגלות ערוותי?, נראה לי שאתה כבר מכיר אותה, למדת כולכך הרבה תורה, אבל יש דברים שאתה לא מבין, ככה זה, רק אישה שנפגעת כשקוראים לה טמאה תלך ותחקור ותמצא למה, כל העניין הזה של טומאת אישה במחזור היא טעות בעצם, חיבור של שני חלקים שונים מהתורה, נכון, שהדם נחשב כמטמא, אבל זה רק כי אסור להיכנס עם הדם אל בית המקדש ונאמר שלא משנה מי זה, גבר או אישה שיורד להם דם או שנגעו בדם של מישהו הם טמאים להיכנס לבית אלוהים, אבל מספיקה רחיצה והם כבר טהורים למחרת, וככה גם אישה, אם היא מדממת שבעה ימים אז אותו חוק חל עליה "ואם שכוב ישכב איש איתה ותהי נידתה עליו שבעת ימים" וזהו, אף אחד לא טמא בעיני האלוהים לנצח, ובקשר ל"לא תקרב לגלות ערוותה" הרי כתוב בתחילת הפרק כבר שאלו היו מנהגי עמים שאסור לחקותם מבחינה תרבותית בגלל אכזריותם במצבים רגישים ולכן הם נחשבים אסורים כול כך.
דבריה נראו לי הגיוניים ושמחתי שגם המוח שלה נאבק בעצמו כל הזמן הזה להמציא פתרונות, אבל גם הייתי נבוך ולא ידעתי מה להגיד עוד, אז קרבתי לנסות לנשק אותה, היא קרבה את אצבעה לשפתי והמשיכה בדבריה: שלא תחשוב שעכשיו אשכב איתך רק מתוך ידיעה שסך הכל זה לא כזה אסור כמו שחשבנו, כי אני לא מבינה בכל מקרה למה אתה מתייחס רק אל הגוף ורק אל החיבור לתוכו, מה עם מגע חיצוני שהוא לא פחות מזה?, מה עם ליטופים ונשיקות?, לא חייבים לשכב אחת עם השני בכדי להרגיש את הקרבה ובשביל להתאחד לבשר אחד, ואם יש משהו שהרב אליהו צודק בו, כן (בחיוך), גם אני הלכתי אליו, זה שאנחנו צרכים לראות את התקופה הזו כמניעה וכמשחק מקדים אחד ארוך שרק יעורר אותנו עוד יותר אחד אל השנייה, יגביר את היצר ויאפשר לנו להכיר את עצמנו, כן לגעת וכן להתחבר, רק לא לקיים יחסי מין, להתחבר מבפנים.
לא יכולתי שלא לצחוק מחוכמתה ומהפתרון הפשוט שמצאה, וכששאלה למה אני צוחק, עניתי לה, ששוחררתי מבעיה קשה ומהבנה שלא משנה באיזה זוג מדובר, בסוף זה נגמר בדברים הפשוטים, כמו וויכוחים על אורך המשחק המקדים
היא צחקה איתי, אומרת: למה לשנות את הטוב לרע ואת הרע לטוב?, צריך לעשות פשוט מה שנכון, ומה שנכון זה להיות ביחד לגמרי. והתקרבה לנשיקה. לא נמנעתי גם לא לשנייה, נסוגתי אל המיטה אוחז בה ומנשק תוך כדי ומלטף את כל גופה גם בזמן הנפילה למזרון ואחריה, מנשק כל חלק חשוף של עורה, ממצחה לבטנה, כשלפתע היא הושיטה את ידה אל שרוך מכנסיי ואמרה: נראה לי שהיה לנו מספיק משחק מקדים לפעם אחת, אפשר להגיע לעניין סוף סוף!
עצרתי לרגע, לא יכול להסיר את ידי מגופה ומסתכל עליה בפליאה, מחכה להפתעה הבאה שתביא בחוכמתה, והיא באמת לא אכזבה וסיפרה שכבר לפני כמה ימים הסתיימה תקופת הנידה ואני שהייתי כולכך עסוק בתסכול שלי מהמצב, הפסקתי לספור ואפילו לא שמתי לב. חייכתי בהתנצלות, מה עוד יכולתי לעשות? המשכתי מהנקודה בה היא רצתה שנמשיך קודם.
לאחר מכן כששכבנו שנינו חבוקים, נסערים עדין בנשימותינו, אמרתי לה שאם נמשיך בקצב הזה, אני לא בטוח שלמרות מה שגילינו, בפעם הבאה יהיה קל יותר לשבר את המניעה. והיא צחקה ואמרה: כנראה שכל פעם אצטרך להזכיר לך מחדש כי לא הבנת כלום, אין שום מניעה- זה הכל בראש.
