כשהייתי קטנה

כבר חצי יובל נעלמת

השארת בור שמסרב לכל מילוי,

מבטיח כי גם אושרי המלא

יהיה תמיד בחלקו קצת דהוי.

לעולם כבר לא אהיה כמו שאר האנשים,

ביומני יש משמעות אחרת לאורך הימים. 

משנכנס אדר

מרבין בשמחה

אך אצלי – מרבין בשמך

ואפילו חיוכי המזכה ביותר

נשפט באין ישך,

ביקשתי מהאל, בשבילי ובשבילך,

כי רק ככה הכרת,

להישאר, עוד מעט, קצת קטנה.

וכבר הייתי בגיל שהיית

ובכל זאת עם השנים ממשיכה,

והבור שיש בי

מאט מעט את קצב הלב,

אך גם הדמעות

שנקוות בו -

לא פורצות בזרימה,

עד פעם בשנה שמותר להיות אחרים

וללבוש מסכות,

מרשים לי לחבק אותך בתוכי

ולתת לשטף לגאות.

תמיד כשנכנס אדר

מרבין בשמך

ואני מחבקת עוד קצת

את מה שנשאר לי

ממך,

מאז...

כשהייתי קטנה.