הגענו לאירוע , עדיין מוזר לי שלפיגוע, תאונה או בר מצווה אני קורא אירוע , קובי הנהג שלנו צחק על זה פעם שבאירוע תמיד האורחים מגלים בדיעבד את הנזק, אם בכיס במסגרת המתנות, או בצלקות שלוקחים אתם מי שמגיע לאירוע כזה, צלקות נפשיות שאתה לא יודע שספגת, לפעמים אנחנו קוראים לזה זירה – אבל אז מראש פחות בא לך להגיע למלחמה הפנימית הזאת.
המראה של האופנוע מזעזע , הוא כמו כרך עצמו על העמוד, התעגל סביבו וכמעט שלא ניתן לזהות את אוסף חלקי המתכת והפלסטיק האלו כמשהו שהיה פעם משהו שמיש , הנהג שוכב 20מ' משם, מסביבו 5 נערים עומדים נבעתים מהמראה אבל לא יכולים להסיר את עיניהם מהגופה שלא נראית פצועה בכלל, והדבר היחיד שמעיד שאין בדמות הזו חיים בלי לבדוק דופק ונשימה מקרוב , הוא הזווית הבלתי הגיונית שבה הראש חבוש הקסדה השסועה מונח במפתיע ועוד מחובר לגוף, אחרי שמפרק הצוואר נשבר לגמרי מעוצמת המכה .
ניגשנו אליו, דלית ואני, מפנים מכוח סמכותנו למרחק סביר את הנערים שהלכו כולם צעד אחורה, אבל קידמו את פלג גופם העליון קרוב יותר לראות אם נוכל לבצע את הקסם הבלתי אפשרי שהם היו כל כך רוצים לראות , אין סיכוי ,המצב די ברור כאן, דלית בודקת נשימה ודופק, מחברת את המוניטור- שלושה קווים ישרים דקה שלמה , זהו, הוא מוכרז כמת , נשאר רק לחכות לרופא שיגיע לחתום בשביל הפרוטוקול
בזמן שמחכים לרופא אני רואה את היד שלו, הזרוע מעוקמת תחת האגן והיד שמוטה ,מהצד הפנימי כתוב עליה משהו בעט , אני מתכופף לבדוק " איך אפשר לאהוב איש בלי חלומות " , משהו במשפט הזה , במוזרות שלו, בזה שעברו עליו עם העט כמה פעמיים לחזק אותו , גרם לי לעצור לרגע , הוצאתי את הפנקס שלי וכתבתי אותו , למרות שלא הבנתי מה הוא אומר בעצם חשבתי לעצמי שהוא קליט כזה , אולי אשים אותו בפייסבוק ובתגובה של מישהו אני אבין כבר.
מאז המקרה עם אמא שלי , אין לי חלומות , עברו 5 חודשים מאז שהיא נפטרה ועדיין קשה לי עם זה, זה היה חודש פברואר , היה קר רצח בחוץ ולא היה לי כוח לחשוב על כלום, ישבתי סתם בבית עם גילי ידידה שלי, בישלתי לנו ארוחה גדולה ואחרי זה ראינו סרטים כשאמא שלי התקשרה וביקשה שאני אבוא אליה, שאלתי אותה אם היא צריכה משהו דחוף, והיא אמרה שהיא רק הייתה רוצה לראות אותי קצת, אמרתי לה שאני עסוק, ואז היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב ואם אני יכול לבוא, לא יודע מה עבר עלי באותו רגע אבל זה עיצבן אותי , חשבתי לעצמי שהנה היא שוב מנסה להשתלט לי על החיים ולא נותנת לי אפילו לשבת לראות סרט בשקט , הרגשתי כאילו היא מנסה לעשות עלי מניפולציה רגשית עם זה שהיא לא מרגישה טוב, אמרתי לה שתיקח כדור ותנסה לישון כי אני עסוק עכשיו ואני אדבר אתה אחר כך, היא אמרה שהיא באמת לא מרגישה טוב ובקול חלש הוסיפה אם אפשר בכל זאת לנסות , אמרתי לה שתיקח כדור ותתקשר אלי אם משהו ישתנה , הרי גם ככה היא לא מרגישה טוב רוב הזמן ומתקשרת אלי תמיד, אז מה השתנה הפעם ?, ניתקתי את הטלפון וחזרתי לסרט , אחרי חצי שעה הטלפון צלצל שוב , לא עניתי, וגם אחרי 5 דקות ששוב צלצל התעלמתי , אחרי שלוש שעות תפסתי את עצמי אכול חרטה מבפנים שסה"כ היא אמא שלי בכל זאת, אז התקשרתי אליה, לא הייתה תשובה , ניסיתי כמה פעמים והחלטתי לקפוץ אליה לדירה
השכנה שלה מהדירה ממול הייתה אצלה בבית, מנקה כתמים רטובים על גב הספה , כנראה של קיא, אמרה שפינו אותה לפני שלוש שעות באמבולנס אחרי שאיבדה הכרה במדרגות של הבניין, נסעתי לבית החולים , היה כבר מאוחר מדי , לא הספקתי אפילו להגיד לה שלום ולא לתת לה נשיקה, גם בטלפון לא הספקתי להגיד לה שאני אוהב אותה ולא משנה כמה אני דפוק, היא האמא הכי טובה בעולם בשבילי
מאז אותו יום אני לא חולם, נראה לי שאני מפחד לחלום עליה, שום דבר אחר לא השתנה אני פשוט ממשיך את החיים שלי, ממשיך בהתנדבות שהתחלתי מגיל 17 במחויבות אישית במד"א רק כי אני לא יודע מה לעשות עם החלון זמן הזה, ממשיך בעבודה הסתמית במוקד של האינטרנט, ממשיך לצאת לאותם מקומות עם אותם אנשים, ממשיך באוטומט, ממשיך מאיפה שהפסקתי
בסוף לא סיפרתי לאף אחד על המשפט הזה, משהו בו הפחיד אותי ויצר בי מן תחושה של חולשה כל פעם שנזכרתי בו, שאלות התחילו עולות בי, מה החלומות שלי בעצם ?, האם יש לי חלומות בכלל ? ואם לא ? באמת אי אפשר לאהוב איש כמוני ? ובעצם המשפט לא קובע שאי אפשר לאהוב איש בלי חלומות, הוא רק שואל איך לאהוב אותו , כאילו הוא מקרה מיוחד,
שמו נדב וורמן , בדקתי את זה ,רציתי לדעת איזה מין בנאדם כותב דבר כזה על היד שלו , העברתי את השם בגוגל וגם את המשפט , שום דבר אין עליהם , חוץ מהודעה על תאריך ומקום טקס הקבורה שמישהו פרסם, החלטתי ללכת להלוויה, לראות איזה אנשים הגיעו אליה , לראות אם אהבו אותו ואולי לשאול שם מישהו אם הוא יודע אם היו לו חלומות
זו חוויה מפכחת לעמוד בהלוויה של מישהו שאתה לא מכיר וגם לא מכיר אף אחד מהמכרים שלו , תחושה של ריחוק משתלטת עליך ואתה מתחיל להרגיש כאילו היית איזה אנתרופולוג בתרבות זרה , הבכי מקבל פרופורציה אחרת וגם הכאב של האנשים , אתה כמו צופה בסרט שהסוף שלו ידוע מראש , בסוף הגופה תרד מתחת לאדמה וכולם יחזרו לבתים שלהם , אבל יש הרבה סרטים כאלו שבעצם לא קורה בהם כלום ובכל זאת הם מעניינים , זה בגלל שבני אדם מעניינים. תכל'ס לא הייתי רואה אף סרט גם עם האפקטים וקטעי הפעולה הכי טובים בעולם אם לא הייתי מחכה לראות מה יעשה הגיבור ביחס אליהם, נראה לי בסיפור הזה אני הגיבור , או לפחות אחת מהדמויות הראשיות , התחושה הזו מחזירה אותי למציאות, אני מתחיל לצעוד קדימה לכיוון השיירה שמתקדמת אל הבור, מנסה לשנות את המיקום שלי בתוך הקבוצה , לשמוע חלקי שיחות. זיהיתי כבר את ההורים והמשפחה , הם פחות מעניינים אותי , גם את הקבוצה של החברים והידידות שמתגודדים יחד ורואים שבפניהם עוברים לפחות משנייה זיכרונות מצחיקים ובושה שמסלקת אותם מהר משם, אוסרת כל רמז לחיוך, שלא יראו . גם הם לא מעניינים אותי, ידידים לפעמים נשארים ידידים שלך רק מכוח האינרציה, כך גם משפחה, "גוף הנע על משטח אופקי ללא הפרעה חיצונית ימשיך לנוע באותו כיוון ובמהירות קבועה." , מעניין אם גלילאו שכתב את המשפט הזה חשב גם על הפרעה פנימית, נראה לי שפסיכולוגים יסכימו איתי שלפעמיים חלום זו הפרעה פנימית, אולי דווקא יותר קל לאהוב איש בלי חלומות ?
בעיקר אני מחפש נשים. מקווה בכל ליבי שמישהי בכל זאת אהבה אותו, יהיה לי עצוב לחשוב שהוא מת בלי לדעת אהבה, יהיה לי עצוב לחשוב על עצמי מת ככה בלי חלומות ובלי אהבה
אני מסתכל על כל הבחורות הצעירות שם, מנסה למצוא במישהי רמז שלה יש זכות יותר מכולן לבכות על אובדנו, אם בגלל שנגזלה ממנה אהבתו של מישהו או כי נגזל ממנה מושא אהבתה ולא מוצא מישהי כזו, על הפנים של כולן אותה הבעה שהשיירה הזו רק עוברת על יד הקבר הזה, אומרת שלום וממשיכה, נראה כאילו אף אחת לא משאירה כאן משהו באמת , זה מעציב אותי ואז אני חושב שאני די אידיוט כי הסקתי המון מסקנות חסרות בסיס מראש, מי אמר שהוא כתב את זה על עצמו, איש בלי חלומות , אולי היו לו מלא חלומות ובכל זאת הוא מת בלי אהבה ולמה להתרכז רק בבחורות צעירות , אולי הוא בכלל אהב גברים , המבט שלי פתוח יותר עכשיו, מסתכל על כולם ורק אז שאני לא בוחן, אני רואה אותה ואני בטוח שאותה חיפשתי
חצאית אפורה וחולצה שחורה , שיער אסוף ומתוח בקפידה ומשקפי שמש שחורות וגדולות שמסתירות את רוב הפנים , אבל לא מצליחות להסתיר סימן לקו כחול ,רמז יבש למה שהיה נחל של דמעה שסחפה אתה גרגרי איפור על קצה הלחי, היא לא עומדת לבד יש אתה חברה עם שמלה פשוטה שחורה ושער בלונדיני שנאסף ברישול כמו מתוך חוסר נעימות והפגנת כבוד למתים וקרוביהם לנוכח החיות שהוא מפגין בדרך כלל, החברה הבלונדינית מחבקת אותה, נראית לא קשורה לשאר האנשים מסביב וגם פחות קשורה למת כאילו הגיעה לכאן בהחלטה של רגע, היא באה רק בגלל הבחורה במשקפי השמש , היא באה בכדי שהיא לא תבוא לבד, אסור לבוא לבד למקום שאתה טומן בו דבר יקר כי קשה להיפרד מאוצר, בהיסטוריה מתוארים אלפי מקרים של אנשים שבחרו להיקבר עם אוצרותיהם, טוב שהחברה באה אתה , לבד לא הייתי מבחין בזרותה לשאר הקהל , היא נראית קצת מבוגרת בשבילו, בת 30 בערך, זה לא שהיא לא יפה או נראית זקנה, פשוט היא נראית מבוגרת קצת בשבילו ומעניין אותי לדעת מה היה הקשר ביניהם.
שההלוויה נגמרת , אני ממשיך לעקוב מרחוק אחרי שתי הבחורות, לא יודע איך לפנות אליה, אני הרי לא יכול לבוא ולהציג את עצמי כמתנדב מד"א שראה את הגופה של נדב אחרי התאונה ומחטט עכשיו בחיים שלו, מנסה לדעת אם היו לו אהבה וחלום, זה אובססיבי ונשמע פסיכי לגמרי , אי אפשר לדבר ככה עם בנאדם שנמצא בסיטואציה כזאת , בעקרון אני ממש טוב בלהתחיל שיחה עם אנשים זרים, אבל כאן זה לא להתחיל עם עוד בחורה סתם או להעביר זמן בתור או באיזו מסיבה , אני מנסה למצוא מילים ויותר חשוב אומץ ולא מוצא , ממשיך ללכת אחריהן יודע שעוד 50 מטר בערך בחניון של בית העלמין אני בטוח מאבד אותן, מקווה שמשהו יקפוץ לי לראש עד שנגיע לשם,
ראיתי את כל האנשים עולים למכוניות שלהם ושמתי לב שלפי המכוניות לפחות, נראה שהמשפחה די אמידה, אני עומד במרחק של פחות מ5 מטר ממנה, רואה אותה מוסרת את מפתחות המכונית לחברה ואת שתיהן נכנסות לרכב ושום דבר עדיין לא בא , מרגיש שהזדמנות גדולה חומקת לי מבין הידיים , משהו גדול שאני אמור להבין בורח לי רק בגלל שאין לי אומץ לגשת לדבר עם מישהו, מקבל החלטה לגשת ולשאול אותה אם היא החברה של נדב , לספר שהייתי חבר שלו והוא סיפר לי על מישהי שהשפיעה עליו מאוד ולפי התיאור שלו חשבתי שזו היא, אני מחליט שמותר לי לשקר אם זה יוביל אותי למקום שאליו אני רוצה להגיע, אני מתקרב אל המכונית ועוצר רגע לפני שרואה אותה מסתכלת לכיווני , מבין שלא אספיק כי החברה שלה כבר מתניעה ומתחילה בנסיעה , אני מסתכל עליה ושנייה לפני שהרכב פונה ימינה לכיוון היציאה , מבחין על השמשה שלו במדבקת חניה ורודה של אוניברסיטת תל אביב, מאמץ טיפה את עיני ורואה את המספר שמוטבע עליה , אני מוציא את הפלאפון וכותב את המספר , מחר כבר אדע לאיזה מחלקה היא שייכת
בית ספר ללימודי המשך ברפואה על שם סאקלר ושמה אביבה רויזמן, כך העלתה בדיקה קצרה עם חבר שעובד בביטחון של האוניברסיטה, אני מגיע לשם בשעה 10 בבוקר שלושה ימים אחרי ההלוויה וממשיך כל הדרך להריץ אפשרויות איך אני אפנה אליה, אני נכנס לביה"ס לרפואה קצת בהתרגשות, שהייתי צעיר חשבתי שאני אהיה רופא יום אחד, תמיד נמשכתי לתחום הזה אבל הבנתי שהדרישות גבוהות מדי ואין לי באמת סיכוי להצליח בזה אז וויתרתי, אני עולה לבניין לימודי ההמשך ובסיבוב קצר בו מגלה שהיא עובדת שם בתור תקציבאית של מנהלת הפקולטה, אני רואה היכן ממוקם המשרד שלה ורואה שהיא עדין לא הגיעה , מישהי שעברה בפרוזדור באותו רגע שאלה אותי מה אני מחפש בקומה הזאת אז סיפרתי לה שבאתי לייעוץ ללימודי המשך ברפואה , היא מפנה אותי לקומה אחרת בכלל, אמרתי תודה והתחלתי להתקדם אל עבר המעליות שהרגשתי נגיע קלה בכתפי ושמעתי " סליחה" , הסתובבתי וראיתי אותה עומדת מולי , הפעם בלי משקפי שמש , חושפת את העצבות בפניה לכולם , בפניי עצבותה מרגישה כמו סטירה , במיוחד כשהיא ממשיכה בדבריה ברגע שהסתובבתי ושואלת מאיפה היא מכירה אותי,
לא עניתי ישר כי הייתי עסוק בלקלל את עצמי שלא התכוננתי לאפשרות הזאת למרות ששמתי לב שהיא ראתה אותי בהלוויה, אך עוד לפני שהספקתי להגיד משהו , היא המשיכה בקביעה כאילו הבינה משהו פתאום " אתה היית בהלוויה של נדב !, ראיתי אותך אחר כך בחניון לפני שנסענו , מה אתה עושה פה ? "
רציתי לדבר אתך
על מה יש לך לדבר איתי ?
את היית חברה של נדב ?
מי אתה בשבילו ?
אני לא מאמין שאמרתי את זה אבל עניתי : "קוראים לי ארז, הייתי באמבולנס שהגיע למקום התאונה והייתי רוצה לדבר אתך על נדב אם יש לך כמה דקות פנויות, אולי אם את רוצה אפשר לרדת לשתות קפה או משהו
היא בוחנת אותי לרגע , כנראה לא בטוחה אם אני רציני ושמחליטה שכן היא אומרת לי "בוא נרד למטה" , אני הולך אחריה כל הדרך בשתיקה אפילו לא מנסה לתכנן מה להגיד , הבנתי מראש שזה כבר לא משנה ושיחות כאלו כנראה מתחילות מעצמן , גם היא לא אומרת כלום כל הדרך, מן שתיקה טבעית כזו שזה המקום שלה, אנחנו לא אומרים דבר גם כשאנחנו כבר יושבים בקפה עד אחרי שהמלצרית מגישה לנו, מחכים שכל הפרעה פוטנציאלית לרציפות השיחה תעלם ואז נוכל להתחיל ,
היא פונה אלי ושואלת אם זו פרוצדורה חדשה של מד"א לבקר את קרובי הנפטר ,חיוך ציני עצוב עולה על שפתיה ובעיניה מעיין תקווה, והיא ממשיכה, או שבמקרה כמו בסרטים הוא השביע אותך לעשות משהו בשבילו,
אני מתחיל בהתנצלות ואומר לה : "מצטער שאני מוסיף לך על הכאב וזה לא הכוונה שלי ,אבל אני עושה את זה ממניעים פרטיים שלי ,
מה בעצם אתה רוצה , אולי תיגש ישר לעניין ,
אז אני מספר לה שראיתי שהיה כתוב לו משהו על היד וזה לא יוצא לי מהראש וחשבתי שאולי היא תדע מה זה אומר
למה אתה פונה דווקא אלי ? היו שם הרבה אנשים בהלוויה
לא יודע למה אבל היה נדמה לי שדווקא את תדעי על מה מדובר
מה היה כתוב לו על היד ?
נראה לי שזו הייתה שאלה , היה כתוב שם : "אייך אפשר לאהוב איש בלי חלומות "
היא מתחילה לבכות , פחדתי שזה יקרה מתישהוא במהלך השיחה, שמישהו בוכה בגללי אני מרגיש כאילו הוא מטיל עלי אחריות לרגשות שלו, בקושי לרגשות שלי אני מסוגל להיות אחראי ואותם אני יחסית מכיר, אישה זרה בבית קפה שאני בקושי יודע עליה משהו מטילה עלי אחריות לרגשות שלה זה אחראיות שלא רציתי לקבל, אבל לקחתי אותה על עצמי מראש שפתחתי את הנושא הזה, אני מנסה לחשוב מה אמורים לעשות במצב כזה, תמיד בסרטים יש לבחור איזו מטפחת בשליפה, לא מכיר אפילו בנאדם שמסתובב עם ממחטה, אני נותן לה במקום את המפית שהמלצרית הביאה עם הכפית והקפה , היא לוקחת אותה למרות שגם לה יש אחת ושואלת:
למה חשוב לך מה שהיה כתוב שם ?
היה בזה משהו עצוב ונכון , משהו שהרגשתי שדיבר גם על החיים שלי , אם את לא רוצה לדבר על זה אז לא חייבים.
אני אמרתי לו את זה ( שוב יורדות לה דמעות )
למה אמרת לו את זה ?
תבין, סך הכל אני לא מכירה את נדב הרבה זמן , פגשתי אותו במקרה בתור בבנק לפני איזה חודשיים וחצי, נותן לכולם לעבור אותו כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם, כששאלתי אותו למה הוא נותן לאנשים את התור שלו כל פעם , הוא אמר שממילא הוא לא ממהר לשום מקום ושהוא שם לב שהתור שלי לפי הפתק שאני מחזיקה ביד הוא רק עוד איזה 10 דקות לפי ההתקדמות של האנשים עד עכשיו , אז הוא מתכוון לשבת ולהנות ממני ב10 דקות האלו , החמיא לי מאוד שבחור שנראה צעיר ממני בלפחות כמה שנים מתחיל איתי ככה והתחלנו לדבר על כל מיני דברים, הוא סיפר שהוא עובד אצל אבא שלו , בחברה ליבוא עצים מנורווגיה ולמעשה עכשיו הוא בשליחות של אבא שלו להסדיר משהו בבנק ובגלל זה הוא לא ממהר גם לשום מקום , שהגיע תורי בסוף הוא ביקש את הטלפון שלי , נתתי לו וככה התחלנו להיפגש בכל זמן פנוי שהיה לנו , בהתחלה זה נראה טבעי כזה, אתה יודע, זוג מאוהב שתמיד רוצים להיות ביחד , אבל ככל שהכרתי אותו יותר שמתי לב שהוא בעצם איתי כל הזמן, מסתבר שבעסק של אבא שלו הוא רק עושה שליחויות מדי פעם כי אבא שלו מכריח אותו בתמורה להחזקה של הדירה והאופנוע וגם זה לכמה שעות ביום מדי פעם, שאלתי אותו מה הוא עושה שאני בעבודה והוא אמר שהוא ישן או מחכה לי , אתה מבין? הוא לא היה עושה כלום , לא הייתה לו שום מטרה , הוא היא מאוהב בי לגמרי ואני גם אהבתי אותו מאוד , אבל הטריד אותי מה יהיה אחר כך בעתיד , גם ככה התחילו להיגמר לנו נושאי השיחה , הרגשתי כאילו אני דמות שהוא בחר לאהוב מתוך שעמום, אבל אהבתי אותו , אז לפני איזה 10 ימים שאלתי אותו אם אין לו איזה חלום שהוא היה רוצה להגשים למען עצמו , הוא ענה לי שהוא לא צריך חלומות שיש לו הכל בחיים, שהכסף של ההורים שלו יספיק לו לכל מה שהוא יצטרך בעתיד והחיים פשוטים ככה בלי שום צורך לרוץ אחרי משהו וחוץ מזה הוא צחק והוסיף שהחלום שלו זה להיות איתי , אמרתי לו שלי זה לא מספיק שזה גורם לי להרגיש זולה כי בנאדם שאין לו חלומות נראה שכל דבר שהוא עושה הוא עושה רק משעמום רק בשביל להעביר את הזמן , אדם עם חלום הזמן שלו שווה יותר כי כשהוא איתך אתה יודע שהוא מוותר על זמן להגשים את החלום שלו בשביל להיות איתך , הוא צחק מזה ואמר שאני לא מבינה אותו כנראה וזה מרגיש לו רע שאני לא אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותי וחבל, אמרתי לו שאני מאוד אוהבת אותו ולא מנסה לשנות אותו רק לעזור לו למצוא משהו בעצמו שבטוח נמצא שם , הוא אמר שמאוד עצוב לו שהוא התאהב במישהי שלא יודעת לאהוב בנאדם כמו שהוא ומאוד נוח לו בחיים כמו שהם ואולי כדאי לו למצוא מישהי שתאהב אותו כמו שהוא באמת, כמו שהוא אוהב אותי בלי תנאי, צחקתי עליו, אז כבר הבנתי שהוא באמת רציני שבאמת הוא רוצה לחיות ככה, אבל ניסיתי בכל זאת ושאלתי אותו איך הוא רואה את העתיד שלנו והוא אמר שמבחינתו הוא לא חושב על העתיד הוא חושב רק על עכשיו ועכשיו טוב לו איתי והוא אוהב אותי למרות שאני מדברת שטויות , ניסיתי להסביר לו שזה הופך אותו לבנאדם דו ממדי לא רק בגלל שהוא לא עושה כלום אלא גם בגלל שזה מרוקן אותו ממשמעות, שהזיכרונות שלנו ממלאים אצלנו את העבר והתשוקה את ההווה, אבל בלי רצונות וחלומות אנחנו ריקים מעתיד, אנחנו פשוט ריקים. ואיך אפשר לאהוב משהו ריק, ראיתי שהוא נפגע ובאמת שאהבתי אותו אז אמרתי לו שאני לא רוצה לשנות אותו ושיעזוב את זה שנדבר על זה אחר כך , שסה"כ רציתי לדעת איך הוא רואה את העתיד שלו או שלנו , הוא אמר שהוא לא רואה את העתיד לא שלו ולא את שלנו וכבר קם ללכת , אמר שהוא לא מחפש דברים מסובכים כאלו בחיים והיה לו נוח הרבה יותר קודם בלי כל ההטרדות האלו. לפני שהוא יצא אמרתי לו שחבל ששוב הוא בוחר בנוחות , כי חשבתי שאני דווקא משהו שהוא היה רוצה להלחם עליו, הוא אמר שהוא לא נלחם בכלום ובעיקר לא בעצמו ויצא.
וזהו מאז לא ראיתי אותו , כאב לי שזה נגמר כי התקופה שהיינו יחד הייתה מאוד יפה והוא באמת נתן לי תחושה שהוא אוהב אותי , הוא שלח לי הודעה בפלאפון יום לפני שראיתי במקרה בעיתון הבוקר את התמונה של האופנוע שלו מקומט על העמוד ואת השם שלו שם , הוא רשם בהודעה "חבל שאי אפשר לאהוב איש בלי חלומות, חבל שהוא לא יכול לאהוב אפילו את עצמו ולא ראוי לאהוב אותך "
חשבתי שהוא הפנים את מה שאמרתי לו ועכשיו מנסה למצוא משהו לעצמו, אתה מבין ? הוא אפילו לא ניסה, הוא שוב בחר בנוחות, שוב בחר לא להלחם ולהשאיר לשאר העולם את ההתמודדות עם הקשיים
הקשבתי לסיפור שלה, נותן לה את האחריות לרגשות שלי, דמעות שוטפות מעיני והרגשתי שכל התשובות שהוא נתן לה יכולתי גם אני לתת לה באותו מצב , אבל להבדיל ממנו אני יודע שהחיים שלי חסרי ערך עבורי, כבר עכשיו, אני יודע שאני סתם מעביר את הזמן ולי עצוב על זה ,והסיבה שאין לי חולמות,היתה גם הנוחות שנדב סיפר עליה , הנוחות של העמידה במקום, אבל ובעיקר הפחדים מכישלון בזמן שאתה מנסה להגשים את החלום שלך, היא הציעה לי את המפית שלה, סירבתי וניגבתי את הדמעות עם היד, מורח אותן על הלחיים .
אמרתי לה שזה קצת מוזר שאנחנו מדברים דווקא כאן על חלומות כי החלום היחיד שהיה לי בחיים כשהייתי צעיר יותר היה להיות רופא וגם אני וויתרתי עליו מאותן סיבות ,
אולי מישהו בשמים נותן לך הזדמנות שנייה ומזכיר לך את החלום שלך , למה בעצם אתה לא עושה את זה ?
אמרתי לה שנראה לי שהדרישות לזה גבוהות מדי? ובכלל בגילי לעזוב את מה שאני עושה ולהתחיל מהתחלה משהו אחר שרוב הסיכויים שאני לא אצליח בו , נראה לי בלגן
היא צחקה ואמרה : אתה מכיר את המשפט " עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" אז תדע לך שזה נכון, העבר רודף את האנשים שלא נלחמים על העתיד בהווה. וחוץ מזה ברגע שבוחרים להתחיל משהו ,בדרך כלל מצליחים בו, אם תזיז משהו לכיוון מסוים הוא יזיז גם דברים אחרים ובדרך כלל לאותו כיוון , מען חוק טבע כזה נראה לי , תראה את השיחה הזאת , בחיים לא חשבתי שאני אספר לבנאדם זר את הדברים האלו , אבל באת ושאלת ולא יכולתי שלא לספר ואני מודה לך על זה , טוב להוריד את זה מהלב
חייכתי אליה ואמרתי לה שהיא אישה מאוד חכמה ושמחתי שיצא לי להכיר אותה גם אם בנסיבות עצובות כאלו ואני מקווה שכל החלומות שלה יתגשמו ושתמיד יהיו לה חלומות חדשים
היא חייכה אלי מין חיוך מרחם ואמרה לי : יותר קל תמיד למצוא סיבות למה לא לעשות משהו, אני בטוחה שאתה מכיר את כולן, תנסה לשכוח מהפחדים ובוא איתי עכשיו לחברה שלי , אתה זוכר את הבלונדינית שליוותה אותי בהלוויה, היא יועצת למועמדים ללימודי רפואה , בוא דבר אתה עכשיו ואני בטוחה שתבין שהמפלצת לא כל כך נוראה כמו שחשבת.
הלכתי אתה לחברה שלה, נפרדנו שם בהבטחה שאני אעדכן אותה במה שיקרה עם זה ואמרתי לה תודה על הכל ובייחוד על זה שהיא הסכימה לשתף אותי.
הבלונדינית לא ממש גרמה למפלצת להיראות לא נוראה, אבל לפחות הסבירה לי איך מתמודדים אתה וההתחלה היא מלמטה, לא צריך ישר לעזוב את הכל בחיים ולהשקיע רק בזה, קודם כל עושים פסיכומטרי ואז אחרי שמקבלים את הציון נרשמים ללימודים, לפי ממוצע ציוני הבגרות שלי שהיה יחסית טוב, נראה לה שיש לי סיכוי טוב, יצאתי משם שמח, מרגיש שהחיים שלי עולים למסלול נכון, ושהיה חכם לעקוב אחרי המשפט הזה ושהיה נכון לגלות בי את מה שהפריע ועכשיו להתחיל לחלום
באותו לילה חלמתי פעם ראשונה מזה 5 חודשים , זה לא היה ממש חלום , זה היה יותר סיוט, אמא שלי ונדב רכובים על אופנוע שמרחף באוויר , אמא שלי נוהגת באופנוע, זה אופנוע כבד כמו שהיה לנדב, ונדב יושב מאחוריה מעשן סיגריה, העשן של הסיגריה מסתובב סביב האופנוע ונכנס אליו דרך האגזוז, האופנוע עוצר ליד החלון של החדר שינה שלי ועושה רעש, אני קם מהמיטה ורואה אותם שם מרחפים באוויר , אמא שלי שואלת אותי : "תגיד , אתה באמת חושב שמגיע לך להצליח בחיים ? , מה כבר עשיית טוב ? רק לעצמך אתה דואג כל הזמן" ונדב מוסיף מאחוריה : "חלומות, כמה אגואיסט יכול להיות בנאדם? , מנצל את המוות שלי בשביל עצמו ", אני מנסה לענות להם כשנדב זורק את הסיגריה שלו למטה, אני עוקב אחרי הסיגריה בנפילתה אל מכתש ענקי שפעור באמצע הכביש למטה, וכשאני מיישר שוב את מבטי אל האופנוע אני רואה גם אותו מתחיל ליפול , אני מנסה לתפוס אותו מהכידון דרך החלון, אבל הוא נשמט מידי וצונח כלפי מטה כשאמא שלי צועקת לי " בחיים אני לא אסלח לך שעזבת אותי למות לבד בחיים"
התעוררתי בבוקר עם תחושה רעה ועם המחשבה המטרידה הזו שאולי באמת הם צודקים ויש אנשים שלא מגיע להם לחלום , שהעולם מתחלק לכאלו שיש להם את הזכות ולאלו שאמורים לעשות את הדברים הקטנים שלהם, התחלתי את הבוקר עייף כי התעוררתי מוטרד מהחלום, מרגיש ששום דבר לא מסתדר, יש לי פנצ'ר בגלגל של הרכב בדרך לעבודה וכשיצאתי לתקן אותו , שוטר כותב לי דו"ח בגלל שאין לי אפוד זוהר. בגלל האיחור היום מתחיל לי רע בעבודה וככה כל מה שהולך חלק בדרך כלל משתבש לי איכשהו , אני מאמין שיש עלי קללה, שבאמת מהשמיים אני מקבל עונש על מה שעשייתי,
זה ערב ראש השנה, בגלל שגם ככה אין לי עם מי לחגוג התנדבתי למשמרת במד"א, אני מספר לדלית על הסיוט של אמש ומשתף אותה בתחושה של האשמה, היא אומרת שלדעתה החלום פשוט מראה לי את הסיבה שלא חלמתי 5 חודשים, שאני מאשים את עצמי במוות של אמא שלי או בזה שלא הגעתי להיפרד ממנה וזה משהו שאני צריך לפתור עם עצמי או עם פסיכולוג, כי עם תחושה כזו של אשמה, היא אומרת, בטוח לא תגיע לשום מקום בחיים , אנחנו מביאים על עצמנו את כל האסונות וצירופי המקרים הטובים , במודע או שלא במודע ואם תחיה בתחושה של אשמה אתה תהיה כמו אדמת לס קשה ואטומה שדוחה מעצמה את המים וגרומת להם לזרום הלאה , שום דבר אדמה כזו לא יכולה להצמיח מעצמה , מי שלא מקבל מהעולם, וחלק מזה זה לדעת שיש לך את הזכות לקבל, לא יכול להצמיח כלום מתוך עצמו
זה טוב ויפה מה שאת אומרת וכנראה גם נכון, אבל זה לא פותר את העניין שתכלס אני אחראי למוות של אמא שלי ואני גם לא חושב שרק אנחנו משפיעים על החיים של עצמנו , נראה לי יש קארמה כזו של דברים שעשינו שחוזרים אלינו ואם הייתי אני שופט בשמיים , לא בטוח שגם אני הייתי סולח לעצמי
היא צחקה ואמרה זו בדיוק הבעיה , אתה הוא זה שלא סולח לעצמו , העולם כבר סלח לך מזמן כנראה , זו אמא שלך, היא בטוח יודעת שאהבת אותה , אבל אם אתה בכל זאת מחכה לכפרה מהשמיים, היא צחקה , יש לך הזדמנות ביום כיפור , זה שבוע הבא אתה יודע.
יום כיפור הגיע, זו הפעם שנייה בחיים שאני צם , הפעם הראשונה הייתה לפני 7 שנים, יצאתי עם מישהי שהיתה צמה וניסיתי לזרום אתה. הפעם החלטתי להתפלל לסליחה מהשמיים באמת, כי הבנתי שבלי סליחה זה לא משנה כמה חלומות יהיו לי ואיזה בנאדם שאפתן אני אהיה, הסיוטים יהרסו לי את כולם, התחושה שלי שבעצם לא מגיע לי להיות מאושר תעצור אותי, הבנתי שאני בעצם בנאדם מאמין בתוך עצמי, אולי לא דתי לגמרי , אבל עכשיו אני פונה בטבעיות לתפילה, כאילו זה ברור מאילו
אני אוכל ארוחה מפסקת קטנה לפני הצום , רוצה לגרום לו להיות קשה יותר, אולי אם אני אסבול יותר בכיפור אז אני אכפר על המעשים שלי , בבית הכנסת אני לא מפסיק להתפלל לרגע , מתכוון לכל מילה וחוזר אחרי החזן בכוונה מלאה , אני מתפלל לסליחה מכל הלב ,
למחרת היום שוב בבית הכנסת , שעת ערב ועוד מעט תפילת נעילה, אני עוד מעט בוכה, מרגיש שלא נסלח לי מרגיש שכל התפילות שלי מגיעות ליעדם אבל נדחות, אני מנצל את הזמן לפתיחת הארון בכדי להוסיף תפילה אישית משלי, מבקש מאלוהים איזה רמז קטן, משהו שיגיד שנסלח לי , שמתי לב לגזרי עיתון שעפים במעגל מחוץ לבית הכנסת ומדי פעם מתנגשים בשמשת החלון הסגור , אני מבקש מאלוהים שזה יהיה הרמז , שמערבלות הרוח תצמיד איזה משהו לשמשה לרגע , בטוח באחד הגזרים כתובה המילה סליחה או סלחתי או סולח או סליחות, אלו עיתונים שיצאו לפני יום כיפור בטוח כתבו על זה משהו שם , פשוט שיצמיד אחת כזו לשמשה לשנייה וזהו ואני אדע שמחלו לי בשמיים ואוכל להתחיל במסלול חיים חדש , מסלול עם סליחה לעצמי ושאיפות וחלומות,
גזרי הנייר ממשיכים לרחף במערבולת , אבל אף אחד לא נצמד לשמשה, גם אחרי שתוקעים בשופר וכולם מתפזרים , אני עוד עומד רגע מסתכל על החלון ולא יודע אם סלחו לי
חזרתי הביתה כבד, שותה כוס תה, אוכל עוגייה ומוצא את עצמי יושב מאחורי ההגה נוסע לפגוש מכוח האינרציה חבר שהבטחתי לבקר אחרי הצום, קבעתי לדבר אתו אחרי שדיברתי עם אביבה כי גם הוא לומד רפואה וחשבתי שיהיה טוב לדבר אתו על זה, לא חשבתי שאני אמצא סיבה נוספת להישאר במקום עד אז. בדרך אני חושב על מה שאמרה לי אביבה, מנסה להיזכר במשפט, משהו על זה שאנשים שלא שואפים לעתיד כבר בהווה שלהם העבר שלהם רודף אותם, ממשיך לנסוע על כביש 4 ומגלה שנסעתי יותר מדי בלי לשים לב ופספסתי את הפנייה, אני זוכר שבסוף אחרי הפנייה ימינה לכיוון אריאל יש מחלף כזה שמביא אותך מערבה ואז אפשר להגיע שוב לכיוון אילון דרום ולחזור ,
כשאני מגיע למחלף הרכב עולה עליו מהר מדי, זה מן סיבוב חד ימינה בירידה ובאמצע שלו נכבה לי הרכב, אני לא שם לב לזה בגלל המהירות, אבל אז גם בגלל שהוא נכבה ננעל לי ההגה ואני רואה את עצמי מתקרב במהירות מפחידה עם הגה תקוע חזק ימינה לגדר ההפרדה,
זה מטורף כמה מחשבות ותחושות אתה מצליח להכיל בעצמך ברגע קצר שכזה שנמשך פחות מ10 שניות, האינסטינקט הראשוני אומר לי למשוך את כל ההגה שמאלה ומהר, אבל ההגה תקוע וזה לא קורה ואני כועס על עצמי על בזבוז הזמן בלנסות לפנות שמאלה ישר, הרי ברור שבשביל לשחרר אותו מהתקיעות שהוא נמצא בה צריך קודם כל לשבור אותו חזק ימינה ואז הוא ישתחרר לשמאל, סלחתי לעצמי על הטעות , ביד אחד שברתי ימינה וישר שמאלה , הרגשתי את ההגה משתחרר ומציית לי, ביד השנייה התנעתי את הרכב ונתתי גז , ממהר להתרחק מהמכונית שכמעט העפתי בסטייה הפתאומית שלי בין הנתיבים .
חזרתי למסלול, נושם עמוק וממשיך כאילו כלום לא קרה, ממשיך בדרך שבחרתי, חושב בהקלה : מזל שסלחתי על הטעות מהר ולא התעכבתי לנזוף בעצמי יותר מדי
