הלב

הלב הוא רק עוד שריר

ואפילו לא החזק ביותר מביניהם,

אך הוא מכיל בתוכו

פריחה ומוות,

לידה וקץ.

השריר המכונס בעצמו מתרוקן

והפתוח מקבל,

הוא פועל כל הזמן

גם כששוכחים -

לוקח ונותן,

ממלא חלל וסוחט אותו

בקצב שמיוחד רק לו.

בסך הכל פעילות שגרתית

כמו חילופי חומרים כימיים בראשנו

שנקראים רגשות,

ומכילים בתוכם גם:

צמיחה ומוות,

אושר ודיכאון,

תקווה ופחד,

תשוקה וכבוד,

וחלל בעולמנו שזקוק למישהו זר  

עם לב שפועם בקצב שמיוחד רק לו... 

אומץ

הים מוחק צעדים בחול

ובחוף מאבד את גליו.

הזמן מקמט שבילים בעורנו

וגופנו חוגג מעבר בשנותיו.

את המרחק בין השפתיים לאוזן -

עוברות המילים במהירות הקול,

אך החרטה היא זריזה מהן

וצומחת עוד לפני שהתחלנו לשאול.

 לאהוב את הטוב זו לא חוכמה,

זה קל כמו לעשות את הרע.

האומץ הוא מבט ישיר במבוכה

למרות סומק בלחייו מביא לקרבה.

כי כיצד ניתן לסמוך על ענן שמשנה צורתו בכל רוח נושבת?

ואיך אפשר לתת אמון באישה שכולה אהבה, אבל אינה מחבקת?

לאהוב את הטוב זו לא חוכמה,

זה קל כמו לעשות את הרע.

לספר לך כמה נעים על ידך

ולקוות שלא תהיה לך ברירה.    

חופש

לא ישבור יתקוף הרעד בחרדת קדושה דומיה

לא יבוא יקשור העול יד ביד נחזיק

כששחררתי את הדרור לא חיפשתי צל זימרה

ובכל זאת כבר הרגשתי -

חופש, חופש בא. 

אל תביאו את הפחד,

איננו זקוקים עוד לגבורה

כל מה שצריך לדעת -

חופש, חופש בא.

מהלך מולך בשקט, בשבילים חרצית צמחה

ומן השקיעה הרגש גל של עננים נצבע

כל גווני השערות הופכים לבן בעת זקנה

היה בחוץ, עכשיו הוא פנימה -

חופש, חופש בא.

גם אצלי זמנים יהיו עסוקים מרוב שיגרה

לפני שינה אודה ואזכר שאני בוחר אותה

את גופי תמיד הרצתי לקצה ולקרבה

וכששעת מותי תגיע אשיר בלי קול,

אך עם כוונה -

חופש, חופש בא 

חופש, חופש בא

...

נחמה

  

ישבתי מולה עם חיוך פלסתר על הפנים, נותן לה לדבר ומקשיב, מדי פעם לוקח לגימות קטנות מכוס הוויסקי ומהנהן בראשי כמו כל מה שהיא אומרת עכשיו ידוע לי מכבר. ובאמת כל מה שהיא אומרת ידוע וכל בר דעת אשר לו טיפת שכל בקודקוד מסוגל לעלות רעיון דומה במוחו עם מעט מאמץ חשיבה. אבל יש הבדל גדול בין לדעת ובין להאמין, הבדל שנמצא ברגש, שהוא החתימה הסופית על זכרון הדברים שהמוח כותב כהסכם עם העולם.

מורן היא חברה טובה כבר המון שנים ולכן זה רק טבעי כשבאתי אליה אחרי שארמוסה עזבה. הגעתי כדי להתנחם בפנים מוכרות ואוהבות, אבל נראה לי שיותר מזה אולי הייתי מעדיף בעצם להיות לבד עם עצמי ולהסתכל פנימה אל תוכי - שמעתי שיש בזה משהו מרגיע, אך מנעה ממני המחשבה המפחידה שכל מה שאראה שם יהיה זיכרון של ארמוסה ואת תשוקתי אליה ואחרי שעזבה זו צרה להתמודד עם הדברים האלו. בנוסף נמנעתי מלשבת עם עצמי כי מוכר כבר כמנהג שלשבת עם חבר הוא קיומו של טקס עתיק יומין או כמעט חוק של ממש למי ששרוי בעצבות, וגם אם אינו כתוב אומר: שיחשב שונה מאוד ואפילו אנטי חברתי לא למצוא נחמה אם יש תקווה לנחמה, ושיתוף הוא סוג של נחמה, על משקל לחלוק עם חבר בצרתך. ומעבר לזה אם אבחר להאריך נחמת רבים היא כבר חצי נחמה. ( דרך נוספת היא להטביע יגון באלכוהול וגם כאן יש יותר מחצי נחמה ).

היא אמרה לי את כל הדברים הידועים, שהיא יודעת שאני חזק ושמחה לראות שאני עדיין מחייך ולא לוקח את זה קשה מדי, חזרה כמה פעמיים במילים שונות על רעיונות נשגבים כמו שתבוא אחת אחרת, וזה לא סוף העולם, ושום דבר לא גמור עדיין, וכל ההפסד הוא שלה, ולפעמיים אנחנו לא רואים שמה שאנחנו מקבלים בחיים זה מה שאנחנו צרכים גם אם רצינו משהו אחר, ובכלל הכל לטובה, והיא שמחה לראות אותי ככה מחייך.

לפתע ברגע אחד פניה השתנו והיא הושיטה יד אל המקטורן שלי והסיטה אותו הצידה נבהלת למראה כתם אדום שמתפשט על החולצה ועיניה תהומות תוהות ופיה כמעט נופל, שואל אם אני בסדר ומה קרה לי, ואצבעותיה כבר נשלחות אל הכפתורים לחשוף מבעד לחלוצתי את חזי לראות מה פגע בי שם. ברגע הראשון גם אני מופתע מהכתם על החולצה, אבל מייד כמו ברגע נופלת הבנה גדולה ואני נזכר בסיפור שסיפרה לי אימי ואני מרגיע את מורן, אוחז בידיה עדין מחייך ומסביר "אלו רק דמעות." והיא שואלת "מה זאת אומרת רק דמעות ?, נראה כאילו אתה מדמם מהחזה". ואז אני מספר לה את הסיפור שסיפרה לי אימי כשהייתי ילד.

אני זוכר יום אחד. הייתי אולי בן 4 או 5 ואמא שלי באה לאסוף אותי מהגן. שמעתי אותה מדברת עם הגננת שהתפעלה מאוד שאני ילד שתמיד מחייך ונראה מאושר וזה כולכך כייף שיש ילד כזה בגן שלא מתרגש ולא בוכה מכלום ותמיד חייכן לכולם ובאמת כל הכבוד להורים שלי שחינכו אותי להיות כזה ילד נהדר. אמא שלי חייכה אליה ואמרה תודה על המחמאות, ואז הגננת קראה לי והלכנו הביתה. כל הדרך הביתה חשבתי על כך שבאמת זה נהדר שאני חייכן כזה ומאוד נחמד שאנשים נהנים מהחיוך שלי, אבל היה נראה לי מוזר כשנזכרתי בכל הפרצופים הבוכים של הילדים האחרים וגם שלפעמים הרגשתי שאולי כן הייתי רוצה לבכות אבל כל מה שהיא קורה הוא שהעיניים שלי היו הופכות רק ליותר נוצצות והחיוך שלי היה מתרחב עוד לצדדים - אז הייתי חייב לברר, לכן עצרתי את אימי מללכת ושאלתי אייך זה שאני לא בוכה אף פעם? ואייך זה שאני מחייך כל הזמן?, אמא שלי רכנה אלי, בוחנת כמו אומדת את גובהי או גילי ואז לקחה אותי לשבת על הספסל וסיפרה לי את הסיפור הבא, שלאחר שגדלתי עוד השלימה חלקים נוספים שלא יכלה לספר לי אז כילד.

מסתבר שיום אחד בזמן שאימי הייתה בהריון היא החליטה לצאת לטיול בחורשה שליד הבית כדי לנשום קצת אוויר צח ולהירגע, ההריון העלה בה המון רגשות והיא נזכרה בשבועות האחרונים כמה היה קשה לה בתור ילדה לגדול בבית שלא היו בו כסף וסבלנות, ואומנם שמחה שהיא כבר במקום אחר בחיים והיא כן תדאג לי כמו שלא דאגו לה, אבל בכל זאת הייתה מוטרדת מהאחריות שעמדה לבוא עליה להפוך לאמא ולגדל ילד בעולם קשה כזה כשלפתע שמעה רעש מבין העצים והבחינה בזאב אפור שראשו תקוע בתוך חבית מתכת  גדולה והוא מתגלגל ונשמע נאבק לנשום ולהוציא את ראשו מהפח, היא גם שמה לב ששולי הפחית החלו חותכים שריטות עמוקות בצווארו. מבלי לחשוב יותר מדי על עצמה ועל המורכבות שבקרבה לזאב בטבע היא רצה אליו ובעזרת קרש שמצאה הצליחה לכופף מעט את הפחית וראשו של הזאב נחלץ מתוכה. מיד ברגע שראתה את פניו של הזאב שזה עתה השתחרר הבינה אימי מה עשתה ובאיזה סכנה היא נמצאת, אך עוד בטרם הספיקה ממש להתחיל לדאוג הזאב החל לפתע לדבר בשפת בני האדם ואמר לה תודה על כך שהיא עזרה לו להשתחרר וסיפר לה שהוא הזאב השליח של רוחות העצים ובגלל שהיא לא דאגה לעצמה קודם ודאגה במקום למי שנמצא בצרה, היא יכולה לבקש ממנו משאלה אחת והוא ידאג שרוחות העצים יגשימו לה את משאלתה. אמא שלי הייתה נסערת מכדי לחשוב וביקשה מהזאב שייתן לה עוד יום אחד להרהר בעניין ולהחליט מה כדאי לה לבקש. הזאב אמר לה שאין בעיה עם זה, אבל היא צריכה להגיע למחרת היום לאותו המקום שהם עומדים בו באותו הרגע ולבקש את מה שהיא רוצה, ורוחות העצים ישמעו ויקיימו את משאלתה, אך הוא עצמו כבר לא יוכל לחזור מכיוון שהוא צריך להמשיך בשליחותו וגם ככה התעכב יותר מדי. לפני שפנה ללכת אמר לה שוב תודה, בירך אותה לשלום ושתדע רק אושר בחייה.

באותו רגע הבינה אימי מה היא רוצה בעצם ומכיוון שפחדה שלמחרת רוחות העצים לא ישמעו אותה מאיזושהי סיבה היא קראה לזאב ואמרה שכבר ברור לה עכשיו מה היא החליטה לבקש ולמעשה כל מה שהיא רצתה כל הזמן זה שהילד שלה תמיד יחייך ותמיד לראות אותו מאושר. הרוחות לפתע נשבו בין העצים והמון עלים קטנים נשרו באטיות כמו היו גשם או דמעות והזאב התקרב אל אימי ואמר לה שהרוחות לוחשות שהן קיבלו את בקשתה וזה מה שיהיה, היא תמיד תראה את הילד שלה מאושר ותמיד יהיה לו חיוך על הפנים. אמא שלי שמחה מאוד באותו הרגע, אך כמו לא מאמינה לזימון הגורל המוזר שיביא את חלומה להתגשם, אוסיפה כלאחר יד  "הילד שלי לעולם לא יהיה עצוב". הזאב עצר באחת מהליכתו, צקצק בלשונו ואמר לה שהוא מבקש את סליחתה, אבל זה לא נכון כי זה לא בדיוק מה שהיא בקשה וכל מה שהיא אמרה זה שתמיד יהיה חיוך בפניו של בנה ותמיד הוא יראה מאושר, וכך באמת יהיה, אבל הוא בהחלט יוכל להיות עצוב מבפנים.

אימי הבינה את הטעות שעשתה וביקשה לתקן את המשאלה, אך הזאב אמר שמאוחר מדי ורוחות היער כבר הפעילו את כוחן לשנות את הטבע ולא יעשו זאת פעמיים עבור שום אדם. אימי החלה לבכות בצערה והזאב שאל אותה למה היא כולכך עצובה, אז היא הסבירה לו שעכשיו אף אחד לא ידע מתי הילד שלה עצוב ומתי הוא שמח והוא יהיה בודד עם רגשותיו בעולם ולא תהיה לו אפילו את רכות ליטוף הדמעות כנחמה. הזאב ניסה להרגיע אותה ואמר שלא תדאג ומי שיאהב אותו מספיק ידע גם לראות את העצב בתוכו וזו מתנה גדולה עוד יותר מלהיות שמח כל הזמן, כי היא המתנה להבין שיש לך זכות לחיות עם אנשים שרואים את הרגשות שלך מעבר למה שאתה מראה ואכפת להם מספיק. הזאב ליקק את דמעותיה של אימי והמשיך בדרכו.

כשאני נולדתי התגשמה משאלתה של אמי ובאמת לא בכיתי אף פעם, כל הזמן חייכתי ותמיד פני היו נראות מאושרות והכי שמחתי כשפגשתי את ארמוסה וחשבתי שהנה היא אחת כזו שמגשימה את נבואתו של הזאב לגמרי, האחת שיודעת איך אני מרגיש גם בלי שאני מראה לנכון. האכזבה שהיא לא, מעציבה אותי כול כך עד שהדמעות חייבות לצאת ואני לא יכול כבר לבד ומוכרח לספר למישהו כי נראה שאין לי נחמה בלי שידעו כמה כואב לי.

כשאני עצוב מאוד, אני בוכה דמעות מהלב,

 הפנים? -  הפנים תמיד מחייכות.