אתה

שיר תפילתך גבוה לשמים

תראה לשמש שהיא לא היחידה

האור שבך יכול ללטף ולחבק

גם כשאתה רחוק ממגע

תנשום את האוויר שיצר לנו אלוהים

תוסיף לו ניחוח מעצמך עם העלים

תהיה מי שאתה

תמים ונפלא

תהיה אדם, עפר ואפר

בשבילו הכל נברא

תן לרגלך להלך בפסיעות קטנות

נותנות צידוק לקיום האדמה

ולצחוקך המתפזר ברוחות השובבות

להיות קול שיש בו נחמה בסערה

תן לי ליהנות ממי שאתה

מהזכות להכיר נפשי הקרובה

תהיה מי שתהיה

עפר ואפר, תמים ונפלא

מ...

מתוך שטף המילים הטעונות ברחה נשיקה

מזוויות המבטים החודרים התעגלה הבנה

ליטוף חמק מעבר לתנועות ידיים חדות

וממאמץ לנשום –

אנחה.

אז ידעתי כי משלל הרגעים השמחים

זו הדקה

תיחקק במוחי מעל כל הזיכרונות

ומחשבות הלוויה.

מצאתי קרן של שמש ברורה

מבעד לענפים מחשיכים יער זקן

משהו בי יצר תקווה

שפתיחות מייתרת את הצורך להתגונן.

מבין אלפי הנשים המחייכות כפתיות או מפתות

הייתה אחת שצחקה

שגם אם העולם הוא פקעת אינספור שבילים,

בהסתכלות לאחור -

אדם הולך תמיד בדרך יחידה.

הצהרת אהבה

רציתי לכתוב את זה בענק על קירות השכונה ככה שהיא תדע בדיוק כמה אני אוהב אותה, אבל ציון חושב שזה מסוכן כי העירייה כבר לא מוותרת כמו פעם ועכשיו הם אוספים את שמות האנשים שכותבים על קירות ונותנים להם קנס של איזה אלף שקל.  אמרתי לו שמקסימום אכתוב רק את השמות הפרטיים שלנו ואף אחד לא ידע מי אנחנו, אבל ציון אמר שיש להם מחלקה מיוחדת כזו בעירייה ששם הם מצליבים מידע ובודקים איפה יש שני אנשים עם שמות כאלו שיש ביניהם קשר ומתחילים חקירה, ואם יגלו אותי אז גם שיר תסתבך ולא השגתי פה כלום,  ציון גרם לי להרגיש שהעירייה היא מינימום יחידה של ה C.I.A.

רועי אומר שהוא סתם ממציא שטויות כדי להיראות חכם ובכלל תמיד כשיש למישהו רעיון מגניב לעשות משהו ציון חייב להפחיד אותו ולהראות לו כמה זה מסובך בכדי שהוא לא יתקדם לשום מקום, רועי חושב שהכל נובע מפחד נטישה של ציון שאנשים יצליחו לעשות דברים וישאירו אותו מאחור, בגלל זה שהם יצאו עם חפיצ'קי הכלב של רועי, ציון התעקש שרועי ישים לו את הקולר והתחיל לבלבל לו את המוח שזה מסוכן כי אם העירייה תתפוס אותו בלי רצועה יתנו לו קנס של איזה אלף שקל, אבל הוא אמר את זה רק בגלל שהוא ידע שברגע שחפיצ'קי יהיה בלי רצועה הם יצטרכו לשחק איתו יחד בגינה וכולם יודעים שציון המפונק בקושי הולך ברגל, אפילו לבית הספר אמא שלו מסיעה אותו והמרחק הוא פחות מחמש דקות מהבית שלו, חוץ מזה הוא תמיד משתמש בעירייה בשביל להפחיד בגלל שאבא שלו עובד שם, רועי גם אף פעם עוד לא קיבל קנס מהעירייה והכלב שלו לא רק רץ כבר בכל העיר, גם החרא שלו מפוזר בחצי ממנה.

בסוף אמרתי לעצמי שציון בטוח משקר והחלטתי ללכת עם העניין עד הסוף, לבשתי כובע מצחייה והלכתי לחנות הטריקים של חיים, חטפתי את הספריי מהדף וניגשתי אל חיים לקופה ודאגתי להרכין את הראש ולהתכופף מולו, כי ציון אומר שהוא מכיר את כולנו ויודע באיזה בית ספר אנחנו לומדים בכדי שאם פעם נגנוב לו משהו הוא יוכל לבוא לחפש אותנו שם, רועי אומר שהוא סתם מזיין ת'שכל והוא אומר את זה רק כי חיים מהחנות הוא קרוב של אבא שלו ולא נעים לו שנעשה לו בושות. החלטתי לא לקחת יותר מדי סיכונים ובכל זאת התכופפתי מולו שלא יזהה אותי אם ישאלו אותו אחר כך, מזל שזה היה יום שלישי והחנות הייתה מפוצצת באנשים שרצו לשלוח לוטו, ככה הוא פשוט העביר את הספריי בקופה, לקח את הכסף ונתן לי אותו בשקית עם העודף בפנים, בלי להסתכל עלי בכלל ) הוא תמיד מביא ת'עודף בצורה כזו, כי לפעמיים הוא "טועה" ובצורה כזו לוקח לאנשים זמן לשים לב אם חסר שקל או שנים ) אני אפילו לא ספרתי את העודף ועפתי חת שתים מהחנות.

כל הערב אחר כך ישבתי במתח, מנסה לעבור פעם אחר פעם על התוכנית תוך כדי שדבריו של ציון מהדדים במוחי, כבר סגרתי שאני לא אעשה את הכתובת ליד השכונה או הבית ספר שלנו כי שם אולי יוכלו להצליב עם השמות כמו שציון אמר, בגלל זה התוכנית אמרה שאצא בעשר בערב מהבית, אלך דרך הבניינים עד לבנין העירייה ששם צריך לוודא שאין אף אחד בסביבה, לשלוף את הספריי מהכיס, לכתוב מהר – " שיר אני אוהב אותך, רובי", לתחום הכל עם לב גדול ולעוף משם.

ככה הייתי במתח עד 22:00, למרות שידעתי שיש חבר'ה שכל ערב כותבים על הקירות בשכונות, אבל הם ממילא עבריינים ואין להם עתיד וחוץ מזה הם לא כותבים שמות, רק כל מיני שטויות ומסרים חברתיים אז אף אחד לא ממש קורא את זה וגם אי אפשר לגלות מי הם, עם המחשבה הזו הבנתי שכל הזמן ניסיתי למצוא לעצמי תירוצים למה לא לצאת ואולי למצוא איזה משהו אחר שימצא חן בעיניה, אבל לא עלה לי כלום לראש שישתווה להצהרה דרמתית כמו שתכננתי. ציון התקשר אלי בשמונה וחצי, ניסה להגיד לי עוד פעם שלא כדאי לי להסתכן, אמר שזה אידיוטי כי הפקחים של העירייה עושים עכשיו סיורים בכל השעות של הלילה. עיצבן אותי ציון,  תפסתי את עצמי מכה על הראש וחושב איזה שטות זאת הייתה לספר לו, אבל כבר היה מאוחר מדי, אז השבעתי אותו ואיימתי עליו שאם הוא מספר אני מפרק לו את הצורה. ובכלל אם מתגלה כל הסיפור הזה, אני אדע שרק הוא אשם כי אני מבחינתי כיסיתי כל סיכון חוץ ממנו וגם זה רק בגלל שאני עדיין חושב שהוא חבר טוב למרות הכל, אפילו שהוא דואג רק לתחת של עצמו בדרך כלל.

גם רועי התקשר חמש דקות אחרי, שאל אם אני עדין הולך לעשות את זה, עניתי לו שכן, והוא סיפר לי שחפיצ'קי עוד פעם נעלם ועכשיו הוא יוצא לחפש אותו ואם יצא לי  לראות אותו ברחוב אז שאביא אותו הביתה, לא משנה מתי. אמרתי לו שמבחינתי לוותר על כל העניין ולצאת לחפש איתו את חפיצ'קי כי אני מת על הכלב שלו ואת מה שאני מתכנן לעשות הלילה אפשר לעשות בכל יום אחר, הוא לא הסכים איתי ואמר שעד מחר האומץ יעלם לי לגמרי ויש דברים שחייבים לעשות מהר אחרת כבר לא מסוגלים לעשות אותם אחר כך וחוץ מזה בטח חפיצ'קי יחזור לבד עד הבוקר אחרי שיבלה כל הלילה בהרחבת הטריטוריה המסומנת שלו.

ככה יצא שבעשר כבר לא היה לי תרוץ, הכנסתי את הספריי האדום שקניתי לכיס הדגמ"ח, לבשתי חולצה שחורה ויצאתי לכיוון העירייה, התחושה הייתה כאילו אני במשימה סודית בלב שטח האויב ולא שמדובר כאן בסך הכל על משהו פשוט כמו גרפיטי, הרגשתי ממש כמו כל חיי תלויים בהצלחתי, בלב קיללתי את ציון שהכניס לי את השטויות האלו לראש.

  

הגעתי לבניין העירייה רק בעשר ורבע כי הדרך קצת התארכה לי שלא רציתי ללכת ברחוב הראשי ועברתי דרך השכונות, ומכיוון שראיתי מרחוק את אמא של אחד מהכיתה שלי שהיא גם בוועד ולכן מכירה את כל האימהות, לא רציתי שהיא תתחיל לשאול את אמא שלי למה הילד שלה מסתובב בכאלו שעות ברחוב אז הקפתי כמה בנינים ועברתי דרך הגן שצמוד לעירייה, עצרתי בו לאיזו דקה לבדוק אם עוברים אנשים ברחוב ליד וכשראיתי שהרחוב ריק התחלתי להתקדם לכיוון הבניין שאני נצמד לשיחים כדי לא לבלוט יותר מדי. יצאתי מהגן ובהליכה שפופה מעט הגעתי בסוף קצת יותר מאוחר ממה שתכננתי, אבל עמדתי שם מול הקיר עם היד בתוך הכיס אוחזת במיכל הצבע, מביט בקיר הבטון האפור, מתכנן בעיני איך יראה הכיתוב ואיפה להתחיל בכדי לא לחרוג מגבולות הקיר ובכל זאת שיצא כמה שיותר גדול, החלטתי להתחיל ב- "אני אוהב אותך"  שזה החלק הארוך ואז להוסיף למעלה מימין "שיר", למטה "רובי" ולסגור הכול עם לב גדול, ככה בטח הלב יכסה את הכל.

הוצאתי את הספריי מהכיס וכתבתי מהר "אני אוהב אותך" ובדיוק לפני שהתחלתי לכתוב את השמות נכנס בי חשש, במעיין אינטואיציה הבטתי לכל הכיוונים לראות אם מישהו לא מסתכל ואז מעבר לכביש ראיתי את השערות השחורות כלילה שאני מכיר משעות של בהייה בכיתה ואת הפנים שאמרו לי לא פעם "כמה אני אוהבת אותך", מסתובבים להם עם אודי מהכיתה המקבילה.

הרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום בפתאומיות ונופל כמו משהו מתנתק מתוכי, אך ההרגשה הזו נמשכה אולי שנייה כי פתאום בזווית העין אני רואה שני פקחים של העירייה מגעים מהצד של החניון ומתקדמים לכיווני, חשבתי שדווקא מתאים לפחד לבוא עכשיו במקום הכאב של הלב שעוד לא הספיק להישבר מבגידתה של שיר, הפחד נעים יותר מהעצב ורציתי לאמץ אותו, אבל מה שבא זה דווקא כעס, כעס על כך שהייתי מוכן להשקיע בשטות הזאת את כל המאמץ והיא עוד מעיזה ככה להסתובב עם הילד המעפן הזה- אודי.

השתתקתי. לרגע לא ידעתי מה לעשות ולא התאוששתי עד שכבר אחד הפקחים התחיל לצעוק "היי אתה, מה אתה עושה שם?" והוא וחברו התחילו בהליכה מהירה ומאיימת לכיווני, פחדתי שהכל נגמר והנה כבר תפסו אותי והסתבכתי לגמרי, אך פתאום במרחק של איזה 20 מטר ממני הם האטו את ההליכה וראיתי שהם מסתכלים על משהו מאחורי, חשבתי שהגיעו עוד פקחים ועכשיו ממש אין לי סיכוי, אבל כשהסתובבתי ליבי כמו זינק באוויר מהמקום אליו הוא נפל קודם, הסדק הקטן שנפער בו קודם התאחה כשחפיצ'קי חלף על ידי עם פה פעור ועיניים מצומצמות מהתנגדות הרוח לריצתו ונראה כאילו הוא מחייך אלי תוך כדי דהירה אל עבר שני הפקחים שנסוגו בריצה מטורפת בעוד חפיצ'קי מנסה לסגור את הפער ואת לסתותיו על גופם, הם ברחו בריצה כמו שלא ראיתי מישהו רץ בחיים, ריצתם שידרה שמשהו בגופם יודע ומזהיר את רגליהם, שאם הן לא יעשו את הדבר שהן יכולות לעשות על הצד הטוב ביותר – לרוץ, יתכן מאוד שיפסיקו להיות מחוברות לגוף.

קשה לי לתאר איך הרגשתי באותו רגע, אהבתי לחפיצ'קי הכפילה את עצמה ושכחתי לגמרי משיר ואודי, באותה שנייה התרכזתי רק בשמחתי על שניצלתי בעור שיני ( או שינו של חפיצ'קי ), אבל כשבאתי ללכת משם פתאום ראיתי את ה"אני אוהב אותך" המיותם על הקיר וחשבתי שזה לא בסדר להשאיר את זה ככה עכשיו כשזה איבד את ייעודו, אז פשוט כתבתי מצד ימין למעלה "חפיצ'קי", הוספתי "רובי" מצד שמאל למטה, סגרתי את הכל עם לב גדול, והוספתי עצם כזו כאילו שחוצה את הלב כמו חץ. חייכתי לעצמי והסתלקתי משם במהירות.

למחרת בבוקר איחרתי לשעה הראשונה, אולי כי הייתי עייף מאירועי אמש או בגלל שלא רציתי לענות על שאלותיהם של רועי וציון איך היה. עכשיו כשאני חושב על זה נראה לי שפשוט לא ידעתי איך להסתכל על שיר ומה להגיד לה, רציתי לדחות את העניין מעט.

כשהגעתי בסוף לכיתה שקוע במחשבות מה לעזאזל אני עושה עם כל העניין המטורף הזה ששיר בוגדת בי, לא שמתי לב ונכנסתי באמצע השיעור, דבר ראשון שהבחנתי בו זה שגם שיר וגם ציון ורועי מחייכים אלי, ובעודי מנסה לנתח למה כול אחד מהם מחייך הבחנתי שלא כולם מחייכים ושאולי היה עדיף לא לבוא בכלל מאשר לאחר עוד פעם לשיעור תנ"ך, כי היום הוא כבר האיחור השלישי שלי החודש ובטח אחטוף מרונית. ובאמת בעודי לוקח את הזמן להתרגל למחשבה, רונית נתנה בי את המבט המאיים שלה, זה שמרגיש כמו היא עוד שנייה ממלמלת כישוף אפל, אבל משהו עוצר אותה ובמקום היא פולטת "בסוף השיעור אתה אצלי בשיחה בחדר מורים ועכשיו אל תתיישב כולכך מהר, קודם תלך להירשם לאיחור במזכירות", הסתובבתי ויצאתי מהכיתה, בליבי הודיתי לה כי ככה לא אצטרך לסבול את החיוך הצבוע משיר כול הרבע שעה האחרונה של השיעור, אבל מה שכן, יש לי הרבה דברים לסגור היום, קודם רונית המכשפה, אחר כך לשאול את רועי על חפיצ'קי, לסגור את העניינים עם שיר ואולי גם לשבור לאודי המעפן את העצמות, אבל זה נראה, תלוי אם יישאר לי כוח בכלל אחרי הרונית הזאת.

השיחה עם רונית עברה חפיף, לא היה לה מי יודע מה כוח אלי וטוב שכך, אז היא רק הזכירה לי שהיום כבר היה בעצם האיחור החמישי שלי החודש ולא הרבעי כמו שבטיפשותי קצת התווכחתי איתה בהתחלה עד שהיא הוציאה את היומן השחור שלה מול הפרצוף שלי ואמרה לי "אצלי הכל רשום, הכל", אז מה כבר יכולתי להתווכח איתה, איך אפשר להתווכח עם מה שרשום, ברגע שכותבים משהו הוא שם, מוחשי ואי אפשר להתכחש, מי אם לא אני אודה בזה. משם כל מה שנשאר לי לעשות הוא להנהן עד סוף השיחה, להגיד שלוש פעמים מבטיח שזה לא יקרה יותר במילים שונות, וגמרנו.

ישר אחריה רצתי לשיעור באולם ספורט, גם למורה להתעמלות לא היה ממש כוח היום אז הוא נתן לנו סתם לרוץ איזה 4 קילומטר בשטח שליד הבית ספר, יצא טוב כי ככה אפשר לרוץ לאט ולדבר עם החבר'ה, אז כולנו מתחילים לרוץ ואני, ציון ורועי מאטים ומתרחקים משאר הבנים עד שאנחנו יכולים לדבר בכייף ורועי אומר לי "אל תשאל מה הלך אתמול בלילה", אז אני שואל  "מה הלך?" והוא מספר שתפסו את חפיצ'קי הפקחים של העירייה אחרי שהוא רדף אחריהם חמש רחובות והם נאלצו להעיר בקשר כמעט את כל הפקחים בעיר עד שתפסו אותו בסוף ורצו כבר לתת קנס להורים של רועי ובכלל דיברו אפילו על להרדים את חפיצ'קי כי אמרו שאסור שכלב כזה יסתובב ברחובות ללא מחסום, אבל היה במזל שאבא של ציון זיהה את חפיצ'קי ואמר לפקחים שלא יכול להיות שהוא תקף אותם בלי סיבה והם בטח עשו משהו לא בסדר ובכלל היה צחוקים כי הוא הסתלבט עליהם שהם סוף סוף רצו קצת וככה יצא שאומנם "על תנאי", אבל בזכות אבא של ציון חפיצ'קי יצא שוב לחופשי.

ראיתי את ציון מחייך חיוך רחב של ניצחון כאילו להראות איזה גבר הוא וגם צנוע כי בינתיים הוא לא אמר מילה על איזה תותח אבא שלו וטוב שכך כי לפעמיים הדיבור של ציון רק יכול להרוס את האווירה, אבל אז הוא פתח את הפה שלו ואמר שאבא שלו יוותר גם לי על זה שציירתי על הבניין של העירייה כי הוא יודע שביסודי אני ילד טוב והוא גם שאל אם אני כזה מטומטם לכתוב את השם שלי על קיר שאני יודע שמי שאחראי לפיקוח על העניינים האלו זה האבא של אחד החברים הטובים שלי, באותו רגע הבנתי כמה שטויות עשיתי וכנראה גם רועי הבין שהוא לא היה צריך לעודד אותי לעשות את זה כי הוא נראה באותו רגע כאילו הוא רוצה לקבור את הראש שלו באדמה, מיד עודדתי אותו וסיפרתי לו איך בעצם חפיצ'קי הציל אותי כשהוא בא בדיוק כשהייתי באמצע הכתיבה והפקחים הגיעו והפתיעו אותי מהצד השני ואם הם היו תופסים אותי הם בטח לא היו מוותרים לי כמו אבא של ציון ובכלל מזל שהכל נגמר ככה כי היה יכול להיות יותר גרוע ותמיד עדיף ככה שכבר יודעים איך מאשר יותר גרוע. רועי התעודד ושמח גם לשמוע למה באמת חפיצ'קי תקף מישהו כי ידוע שהוא לא תוקף אלא אם כן מאימים עליו או על מישהו שהוא אוהב.

המשכנו לרוץ וציון שאל אותי אם דיברתי עם שיר ומה היא אמרה על מה שכתבתי בשבילה על הקיר, מסתבר שאבא שלו חשב שעשייתי את כל השטות הזאת רק כדי לספר לכל העיר כמה אני אוהב את חפיצ'קי ולא חשב שמעניין לעדכן בדיוק מה נכתב, אז אמרתי לו שלא כתבתי לה בסוף והוא שאל  "מה זאת אומרת לא כתבת לה? והרי זו הייתה כל המטרה ואבא שלי סיפר לי שכתבת על הקיר, אז מה כתבת?", עניתי לו "לחפיצ'קי" ורועי שחשב גם הוא שאני צוחק, כמעט ונחנק מצחוק באמצע הריצה, אבל אחרי שנייה או שתים שציון בהלם ורועי צוחק, הוא קולט שאני רציני ושואל "למה לא כתבת לשיר כמו שתכננת בהתחלה?" אז כמובן שעדכנתי אותם מייד בכל מה שקרה באותו הערב, איך ראיתי את שיר הולכת ברחוב עם אודי בדיוק כשהייתי באמצע המשפט ואז הגיעו הפקחים וחפיצ'קי הציל אותי ובגלל שהתבאסתי כולכך משיר ורציתי להודות לחפיצ'קי, כתבתי מה שכתבתי, בלי לתכנן ובלי לחשוב כמה כלבים כבר עם השם חפיצק'י יש בעיר או בעולם בכלל. ציון נראה מרוגז, פעם ראשונה שראיתי אותו כזה רציני והוא שאל  "מה זאת אומרת מסתובבת עם אודי מהכיתה המקבילה?" ואני אמרתי לו  "לא יודע, אבל אני מיד אחרי השיעור הולך לברר" ורועי בגישתו הידועה אמר "עזוב אותך אחרי השיעור, הן רצות בצד השני של בית ספר, גם למורה שלהן אין כוח היום להשקיע, נראה שעל כולם עבר אתמול לילה מעייף אפילו רונית הייתה פחות קשוחה היום, לך אליה עכשיו". רצתי אליה.

שיר שמחה מאוד לראות שפתאום הצטרפתי אליה בריצה, אני שמחתי יותר מהעבודה שלא המורה שלי ולא שלה שמו לב שעברתי בין הקבוצות והייתי שמח גם ששאר הבנות בכיתה הן די פדלאות ושיר די בכושר ככה שהיא הייתה די לבד מקדימה, החלטתי לגשת ישר ולעניין, אבל במקום שאלתי אותה: "שיר, מה עשיית אתמול בערב?" והיא בלי בושה עונה לי "הייתי אצל אודי מהכיתה המקבילה ואחר כך הוא ליווה אותי הביתה", אני לא יכול להתכחש לאמת ולא לספר שלקח לי כמה שניות לעכל את התשובה הזאת, היא כנראה חשבה שבשניות האלו זה נגמר כי פתאום היא שינתה נושא ושאלה אותי מה אני עשייתי אתמול בערב, החלטתי שאם אני הולך לגמור את הקשר איתה אז לפחות שתדע מה היא מפסידה, אז אמרתי לה שהלכתי לכתוב על הבניין של העירייה – "שיר אני אוהב אותך" והיא פתאום התחילה להאט מהריצה עד עצירה, נותנת ליתר הבנות לעקוף אותנו לאט תוך כדי נעיצת מבטים סקרנים ואני חשבתי לעצמי הנה היא מבינה את הטעות שעשתה ומה היא הפסידה, אבל היא פשוט חיבקה אותי ואמרה "איזה מתוק אתה, ישר אחרי בית ספר אני אעבור שם לראות" פה כבר לא יכולתי יותר ונשברתי, אמרתי לה "תגידי, את לא מתביישת?, את הולכת עם האודי המעפן באמצע הלילה בדיוק כשאני עומד לספר לכל העיר כמה אני אוהב אותך ואחר כך עוד מתגאה בזה וכל מה שמעניין אותך זה להרים לעצמך את האגו ולראות איך הבחור שאת בוגדת בו מצהיר לך אהבה?".

היא לא חיכתה שנייה בכדי להעמיד אותי במקום וצרחה עלי "אתה לא מתבייש?, שאני אבגוד בך ועוד עם אודי הליצן הזה?, סך הכל הייתי צריכה עזרה במתמטיקה וחבר שלי שמתמטיקה הוא דווקא המקצוע שהוא הכי טוב בו, עסוק לו כל השבוע האחרון בהסתודדויות עם חברים שלו, אז מה רצית שאעשה? שאכשל בבחינה?", אני כמובן מיד התנצלתי, מה עוד יכולתי לעשות?, אמרתי לה שאני מתנצל ובעצם כל השבוע תכננתי רק איך להפתיע אותה עם הצהרת האהבה הזאת שבסוף גם לא יצאה לפועל, והיא כמובן סלחנית ומתוקה שכמותה סלחה לי ואמרה שזה לא נורא וסך הכל נחמד שאני מקנא לה ובטוח שאני אוכל לפצות אותה אם אני אעזור לה במתמטיקה, כמובן שהסכמתי, מה עוד יכולתי לעשות?, מה גם שזה הרבה יותר קל מכל דרך אחרת שבה אני הייתי חושב לפצות אותה, היא אמרה שאנחנו חייבים להמשיך לרוץ בכדי לא לפגר יותר מדי אחרי הבנות, אז התחלנו שוב לרוץ שפתאום משום מקום מופיע חפיצ'קי בריצה לצידנו כשהוא גורר אחריו חצי מהרצועה הקרועה שלו, אני מאוד שמחתי לראות אותו ככה, רץ על ידי, כי הוא תמיד נראה מחייך כשהוא רץ ( ציון אומר שזה רק עיוות של הפנים בגלל הרוח, אבל אני ורועי חושבים שהוא באמת מחייך כי כייף לו לרוץ חופשי).

עצרתי תוך כדי שאני מלטף לחפיצ'קי את הראש, שיר גם עצרה, אבל מפחד ומיד החזיקה לי בכתף ועברה לעמוד מאחורי בכדי שאגן עליה מהכלב, תוך כדי שהיא מבקשת שאקח אותו ממנה שלא יינשך אותה, צחקתי ושאלתי "למה שינשך אותך, עשיית לו משהו רע?" אבל זה לא ממש הרגיע אותה והיא עדיין פחדה ממנו גם כשסיפרתי לה שהוא הכלב של רועי, חפיצ'קי, והוא כלב טוב, עד שלקחתי לה את היד ובעדינות נתתי לה להרגיש כמה הפרווה מאחורי הראש שלו נעימה ושאלתי אותה אם היא חושבת שמשהו כזה נעים וחמוד יכול להיות רע ולתקוף סתם, היא עדיין לא רצתה לעמוד לידו לבדה, אבל הסכימה שהוא ירוץ יחד איתנו מהצד שלי.

ככה רצנו שלושתנו, שיר, חפיצ'קי ואני, ואני והרגשתי כולכך כייף לרוץ ככה ביניהם חופשי, חסר דאגות ומוקף אהבה עד שהייתי חייב לספר לשיר כמה טוב לי עכשיו להיות בין השנים שאני הכי אוהב בחיים. היא שאלה אותי אם אני לא מגזים קצת בקשר לכמה שאני אוהב את הכלב הזה, אז אמרתי לה שהיה רגע אתמול בלילה שאהבתי אותו יותר מכל דבר אחר בעולם, היא רק חייכה ואמרה "ממש, עוד מעט תנסה להצהיר גם בעבורו הצהרת אהבה על הקיר של העירייה"  ואני עניתי שלא תתפלא אם היא תראה שכבר עשייתי את זה, היא צחקה ואמרה "אני אאמין, אבל רק שלא תתאכזב כשתראה אותו פתאום רודף אחרי איזה פודלית", צחקתי, ידעתי שעכשיו כשאני מרגיש טוב על ידה וצוחק זאת הצהרת אהבה הכי גדולה שאני יכול לתת לה, להיות מאושר על ידה. שיר גם צחקה כמו הבינה שלהיות מאושר עם מישהו זה להראות אהבה כשחפיצ'קי החליט פתאום שנמאס לו לרוץ על ידנו וחתך במהירות שמאלה, מחייך אל הרוח ומצהיר על אהבתו לחופש ולעולם   .