הבוקר מגיע,
אני שוטף מעלי את הקמטים שנוצרו בעור מהסדינים המקומטים, קם כחייל, כבר מאולף,
מכוון מטרה, אסור שיראו סימני שינה - את העור המקומט, אסור שיראו בחוץ סימני חיות, לא להזכיר לאחרים
שאנחנו חיות ושהם לא יזכירו לי שאני חיה, אני לא בטוח שאוכל להתמודד עם זה.
מצחצח שיניים
שלא יריחו את ריח בשרי, את ריח העור המת, את ריח הנבלה שאני, מכוון טוב טוב לכיוון
האסלה את השתן שאוכל לשטוף אותו אחר כך במים, להרחיק את הריח המרוכז רחוק מכאן
ולדלל אותו, אין צורך לסמן טריטוריה אין צורך בריחות, מרחיק את כולם – מתבשם, כדי שאם
נשאר ממני איזה ריח של חיה, אף אחד לא יטעה ושאף אחד לא יריח זעה ויכנס למצוקה.
לובש על עצמי
בגדים, להרחיק כל זכר לבשרי בהסחת דעת לדברים צבעוניים יותר, לסימנים שהתווינו כדי
להכריז על מעמד, לא עוד גודל של גוף, לא עוד יכולת, לא עוד ריח, אנחנו קובעים את
הסימנים להצלחה, מאולפים כמו חיות בקרקס, מפתחים תסמינים מיוחדים של התנהגות לא
טבעית. בעייני הצופה מבחוץ הקוף שרץ הכי הרבה הוא הכי פעיל וחרוץ, שאר הקופים
שהשלימו עם מצבם חסר הטעם יודעים שהוא סתם לחוץ ואין באמת שום טעם בריצה שלו.
זה בסדר שהאריה
בגן- החיות בחיפה תמיד ישן, אבל גם הלביאה ישנה.
הנקבות שלנו
צובעות את פניהן שלא יישארו סימני חיות עדינים, שלא יראו את אופי גופן האמיתי,
משקרות- את רכותם הן מכסות בשכבות של איפור, בעדשות ובצבעים, סימנים שהסכמנו עליהם
להסתיר את עצמנו, להסתיר את החיות והחיים, להסתיר את ההבדלים בין המינים, לאף צופה
בקרקס לא אכפת אם הפיל שעומד על שתים הוא זכר או נקבה, או אם הכלב ים שרוכב על
הסוס היא בעצם כלבה, אנחנו החיות המלהטטות ואנחנו הצופים.
נועל
נעלים משנה את גובהי בהתאם ומתגונן מהאדמה ומההשפעות שלה, לא מוכן להיות תלוי
בטבע כמו חיה, נגד השמש יש לי משקפים כהים ונגד הגשם אלפי גגות ומטריות ואין לי
שום סיבה לא לנפץ בקבוק זכוכית על המדרכה, דברך לא חודר את נעלי הכבדות.
אני יוצא מהבית, נועל את הדלת, אנחנו חיות
שאולפו כולכך טוב שהן נועלות את הכלוב של עצמן. נועל מנעול כבד 8 בריחים ב2
צילינדרים, בבית יש המון סימני חיים, בבית יש את הריח שלי על החפצים, יש שערות
שנשרו מפוזרות, יש שם גם חפצים שנשמרים כדי להעיד שאני לא חיה אם יום אחד מישהו
יבקש הוכחה.
לא מביטים לאף
אחד בעיניים, יש בזה משום התגרות, משום רצון לחדור פנימה, משום כנות. וכולנו יודעים
מה מסתתר פנימה.
אז למה אני
כותב את זה ?
היום הבנתי
שמספיק שיש לדבר אחד אצלך בחיים משמעות והוא אוטומטית מכיל משמעות על כל החיים שלך,
הבנתי את זה שקמתי בשעה 10.30 לעשות את הסיבוב היומי שלי לעיני הצופים ושטפתי את פני לפני היציאה, חשבתי על זה פתאום, למה אני טורח כול כך הרבה להיראות נורמאלי
כשאפשר באותה מידה להישאר לישון ולא ישתנה כלום בעולם, אני יכול שלא ללכת לעבודה ולא
לקום בכלל וזה לא ישנה כלום, כי אין לכול החוץ הזה שום משמעות בעיני, אין לכלום
משמעות ואני עושה את כל הדברים האלו על אוטומט כי אולפתי אליהם, והמחשבה היותר עצובה
היא שאני מאלף אנשים באותה דרך לאותם תרגילים בעצם זה שאני משחק את המשחק, את
המשחק הזה של בוא נסתיר את החיות שבנו.
משמעות לדבר
נותנת משמעות לשאר הדברים.
כשיש לך את הדבר בעל המשמעות בחייך אתה עושה את כל
הדברים בשבילו, בשביל להמשיך את קיומו.
כשאין לך אותו
- כל הדברים מקבלים משמעות, כי הוא יכול
להסתתר בכולם.
כל מה שצריך
זה לתת משמעות למשהו.
אני מקנא
באמהות שהילד שלהם נותן להם משמעות לחיים, אי אפשר להתכחש לחיתיות שבלידה, בטפיחה
לפנים שמזכירה לך מי את באמת, איזה סוג חיה את, חוויה שמעוררת יצרים בסיסיים כלפי
הילד, דאגה והקרבה שאין להן מקום במשחקי החברה הנורמאלית שאנחנו משחקים ובכל זאת
מוצאים אותן, חזקות מכל דבר אחר.
אני מקנא
בלוחם בשעת קרב, שבו לא משנים המדים, הנעלים, הנשקים ומי האויב, ומשנה
רק הצורך לחיות, רק הרצון הכי בסיסי להישאר בחיים, וגם אם הוא מתחלף מהר מאוד ברצון
לחזור לכלוב השקט ולהירגע, יש לך רגע אחד בקרב, כמו רגע אחד שהכרתי פעם לפני
שעומדים לדקור אותך, שהחיים מצטמצמים לגבולות הגוף בלבד, אין נשמה ומחשבות ואין
אנשים אחרים, לרגע אחד אתה חי, הכי חי שאפשר, מעריך את החיים שלך כי יכול להיות
שעוד רגע לא תהיה דרך חזרה אליהם.
אני מקנא
בעצמי של לפעמיים, בזיכרונות קטנים של ישיבה עם חברים שהם הלהקה שלך, בזיכרון המבט
שלהם בעיניים והתחושה שאתה מאמץ את מי שהם באמת ואת המטרות שלהם, והם גם
מקבלים אותך כמי שאתה. תחושה נקייה שפשר להיות גם מלוכלך ועדיין תהיה חלק
מהלהקה, חיבור שהוא מעבר לתפיסה ומעבר למחשבה, משהו בתחושה שאתה מפנים שלא תמיד
חייבים לשחק את המשחק ולפעמיים הצופים הולכים, ונשארים רק הדמויות על הבמה שיכולות לעשות מה שהן רוצות, "להתפרא" - לחזור להיות לא מאולף, לחזור להיות סתם חיה בלהקה.
אני מקנא
בצייד ששם לעצמו מטרה ועוד יותר אני מקנא בצייד ששם לעצמו מטרה שנראה שלא ניתן
לתפוס אותה, בתחושת הרדיפה, בתחושת המשמעות, בתחושת הדריכות, בתשוקה, בפיתוח
המיומנות ובאפשרות לצאת מתוך העולם למסע שמטרתו ברורה.
יותר ממנו אני מקנא בניצוד.
אני מקנא במי
שנוגע באלוהים, קרוב קרוב, עד שהוא מזכיר לו את הארעיות של הקיום שלו, עד שהוא
מזכיר לו כמה הכול הוא הבל הבלים ואין לשום דבר טעם, ומה יתרון האדם על הבהמה? האם נשמתה של זו
יורדת למטה ונשמתו של זה עולה למעלה? ומקרה אחד יקרה את שניהם. אלו רק אנחנו שעוד
מאמנים להבטחה של הנחש שאם ניקח עוד מעץ הדעת נהיה כאלוהים יודעי טוב ורע. בינתיים
כל מה שעשינו עם זה, זה לעבור מגן עדן לגן החיות שבנינו לעצמנו, גן החיות שבו
אפילו אסור לנו להיות חיות.
אני מקנא
בזוגות אוהבים, שנושמים אחד את הריח האמיתי של השני, שטועמים זה את זה, שמרגישים
את הגוף, נשטפים בזיעה ומסתכלים בעיניים.
אני מקנא בכל
מי שמרגיש חי גם אם לרגע.
משמעות לחיים
היא זו שתחזיר אותי להיות חיה, להיות חי, להסתכל לצופים בעיניים ולחייך אליהם
עכשיו כשיש לי משמעות מבפנים, אני מעניק לעולמי את המשמעות, אני הצופה היחיד שחשוב
לו מה הוא רואה, יכול להתעורר ולהיות איזה חיה שאני רוצה, ולהיות יותר מאני.
