אין מקום שהוא רחוק מדי,
מצייצות הציפורים: צויץ צויץ-
אני האמנתי.
ומכיוון שלא ידעתי לעוף -
סמכתי על הלב,
שירחף.
ממבט בחלון,
בין ענן לירח שט אווירון,
הטייס בטוח שהוא טס לאיים רחוקים,
כשהיה קטן, חלם שיהיה לו מפרש לבן
והוא יזרום עם הרוח,
כפשרה, הוא חי עם רוחות רפאים.
ואת היית שם,
כול כך קרובה,
תמיד במרחק נגיעה או מילה.
את היית שם קרובה.
מבפנים מרגישים בעוצמה מתגברת.
כשלא ניתן עוד לגעת -
שקיפות,
ואיך מרחק הופך ממשי.
היה קל להאמין שאין מקום שהוא רחוק מדי,
ובטח היית יודעת
לו רק הוצאתי אותך מליבי.
מכתבים ארוכים היו לשירים,
מנגינה תורגמה ללחישות מיטה, מחובקות.
משם התדרדרנו לדיבור בטלפון ושיחות מקודשות
שהצטמצמו למסרונים מדויקים-
מהר משהבנו, מה אנחנו אומרים,
איבדנו מילים
לטובת סימנים מוסכמים-
לבבות וחיוכים.
ועכשיו?
עכשיו, אפילו נקודה,
חסרת משמעות ומלאת כוונה-
אני לא מעז לשלוח אליך.
ואת כול כך קרובה.
