יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

"שיר אחרון"

אין מקום שהוא רחוק מדי,
מצייצות הציפורים: צויץ צויץ-
אני האמנתי.
ומכיוון שלא ידעתי לעוף -
סמכתי על הלב,
שירחף.

ממבט בחלון,
בין ענן לירח שט אווירון,
הטייס בטוח שהוא טס לאיים רחוקים,
כשהיה קטן, חלם שיהיה לו מפרש לבן
והוא יזרום עם הרוח,
כפשרה, הוא חי עם רוחות רפאים.

ואת היית שם,
כול כך קרובה,
תמיד במרחק נגיעה או מילה.
את היית שם קרובה.

מבפנים מרגישים בעוצמה מתגברת. 
כשלא ניתן עוד לגעת -
שקיפות,
ואיך מרחק הופך ממשי.
היה קל להאמין שאין מקום שהוא רחוק מדי,
ובטח היית יודעת  
לו רק הוצאתי אותך מליבי.

מכתבים ארוכים היו לשירים,
מנגינה תורגמה ללחישות מיטה, מחובקות.
משם התדרדרנו לדיבור בטלפון ושיחות מקודשות
שהצטמצמו למסרונים מדויקים-
מהר משהבנו, מה אנחנו אומרים,
איבדנו מילים
לטובת סימנים מוסכמים-
לבבות וחיוכים.

ועכשיו?

עכשיו, אפילו נקודה,
חסרת משמעות ומלאת כוונה-
אני לא מעז לשלוח אליך.

ואת כול כך קרובה. 




יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

רע

היתרון של הרע על הטוב הוא שלא מצפים ממנו להיות מושלם.
מספיקה מעט שמחה לאיד כדי ללכלך צדק טבעי.
לב שנראה במילים, הופך חשוד ונגוע בשקרי.
לרע פשוט יותר - הוא רק צריך לנסות,
משום מה, למעשה הרע מספיקה נטייה.
לפעמיים פחות מכך -
אפילו קריצה.
  
אף פעם לא הבנתי מלאכים,
מה התפקיד שלהם בעולם
או מה הם עושים.
אף פעם לא הצלחתי להבין מה זה טוב מושלם,
ומה התכלית
והרע,
מספיק לו שיהיה לו לרגע,
והוא משאיר כתם שלא ימחק
ונמצא.

עד שאין דבר שהוא טוב מוחלט,
חוץ מהכוונה הטובה. 





יום שני, 2 בדצמבר 2013

--------------------- בינינו -----------------------

ביני וביני
מנסה להתעלם,
ביני וביני מלחמה.
ביני וביני
זמנים עוברים,
ביני לביני הפרדה.

כשנפרדנו הנשמה שלי הפכה נצחית,
לא יכולתי לחיות בלי הסיכוי
שניפגש שוב.

ביני וביני
שקיעות וזריחות,
ביני וביני לילות ארוכים.
ביני וביני
נדודים ברחובות,
ביני לביני מרחקים.

המרחק בינינו היה מסילה דוממת
שנסעתי בה כל יום,
בלי עצירה.

ביני וביני
אין משמעות,
ביני וביני ריק ושממה.
ביני וביני
חוסר מנוח,
ביני לביני הפסקה.

רק למשפטים שהמוח לא מבין
כמו "הלב שלי עדיין שלך",
כדאי להאמין.

ביני וביני
אין  שקט,
ביני וביני אין שלווה.
ביני לביני
מתגעגע אלייך,
ביני וביני חסרה.

משורר הוא גנן שיוצר שבילי מעבר
עבור מילים שצמחו ליער פרא -
בן לילה.

וביני לביני
חומות מתפרקים,
ביני וביני ערות מדאיגה.
ביני לביני
מצטמצם המקום,
ביני ובינך           
                                             דימוי של שתיקה



יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

שניים


לא ידעה איך זה קרה לה
פתאום אוהבת שניים.
והרי אמרו שיהיה רק אחד מיוחד
שתרצה לשקוע אצלו בעיניים.

הלב שלה גדול מדי, כנראה
רוצה להגיד  לה שלא טעתה,
וזה מצב טבעי ואפשרי
לתת ליותר מאחד את כל האהבה.

ועכשיו הם משחקים על שטיח,
בורחים לרצפה.
מביטה בהם מוקסמת
ויודעת בדיוק מה היא רואה-
מבינה את האור והחושך
שפגשה בחיים
ואספה,

איך תמיד רצתה להרשים דמות בראשה
אז נסחבה עם מילים ארוכות.
והנה, כולה מתפעלת כעת -
מהכוח שבצרוף מעט משתי הברות.

חשבה שתצטרך לחזק חבלי זיכרון,
חיבוקים גדולים בקשרים עוטפים,
אך מספיקה נגיעה קלה או אחיזה באצבע -
והיא מלאה,
כמו שלא הייתה בחיים.

ויש להם דרך מוזרה להציג את קסמם,
שבלולים ישנים ליד שובל ריר
על כרית קטנה,
עם בכי וצחוק שמכוונים במיוחד בשבילה,
ועיניים –
כל הזמן מביטות אהבה.

הם שניים.
ויש לה רגש בלתי נדלה מתוכה,
לתת להם עוד,
עבורם.
ממה שחשבה שיספיק בקושי לאחד
ויש בו כוח לשמור
את כל העולם. 


יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

מה שתהיי

כשאת מסתובבת החדר מסתחרר
כשאת עוצמת עיניים הכל מחשיך
כשאת מבולבלת החיים מתבלגנים
כשאת פתוחה השפע נפרש

מה שתהיי יהיה

קולות הציפורים קיימים בזכות אוזנייך
המים קרים בגלל חום גופך
אימך היא הורה בשביל לידתך

מה שתהיי יהיה

את טבור בבטן העולם
חסרת משמעות באופן מגוחך
ובכל זאת מרכז היקום
והאמצע של העכשיו והכאן

מה שתהיי יהיה
את יוצרת מהרגע הזה...  


יום שני, 14 באוקטובר 2013

שברים


לטיפה השאירה צלקת
מכף יד מחוספסת,
עשויה רסיסים.
שברי זיכרון שאינם מרכיבים אהבה,

לא חיפשתי את הנכונים.

הייתי צריך לאסוף את עצמי
חלק, חלק
באינסוף המפץ הגדול,
במקום לנסות לתפוס צל של דמות
מפוזר
בקטעי חלומות מאתמול.

החיה, לה בניתי משכן בליבי
עזבה את ביתה -   
חלל החזה,
אך השאירה קורים בלתי עבירים,
דביקים ורעילים בתשוקה
כשאני מנסה.

צא דיבוק.
צאי רוח פרצים מתוכי.
מקלט אהבתנו הפך לקבר,
וסגרני בתוכו,
לבדי ?
  


יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

נכון

ההפך ממה שנכון-
כי ניתן להגדיר טעות רק בשלילה.
ונכון, הוא כניעה יומרנית למציאות,
הסכמה לאמת אחת משמימה.

אי אפשר לפתוח נתיבים חדשים
אם הולכים רק בדרך הסלולה,
לכן כדאי ורצוי לטעות ולתהות
ולא לפחד מתהומות - הן סוג של מתנה.

הסטייה מהתלם החרוש לעומקו
היא בריחה מהעדר הברור מאליו,
אך מהר מאוד מוצאים למשל עוד יוצאי מערה -
משוגעים,
שגורמים לך להרגיש נאהב.

לקחו את המילה פריצה
ונתנו אותה לגנבים וגיבורים,
מישהו ניסה להחליט בשבילנו,
שלנו עדיף
להישאר
               תמיד בתוך
הקווים


יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

כנפיים

כל אחד מאתנו נולד עם כנף אחת,
ומתחבקים,
כי ניתן לעוף רק ביחד.
את יודעת שהייתי מחבק אותך בכל מקרה
גם סתם לשכב בנחת.

הנך כבדידות-
מתיימרת להיות מצב זמני,
ומניחה בתמימות, קיומם של אחרים.
גם אם נכון
אינני רוצה עם כולם לשכב ו לרחף,
אנשים לא סתם מתחברים.

להיכן בורחים הסוד והשקר
אדומים ממבוכה
לאחר שהם מתגלים?
לא פעם חיבקתי מישהי
שרצתה להרגיש מעט קלה
והמצאנו יחד מקומות גבוהים.

מחבק ומרחף -
מעופף בלי בשמייך וידייך,
ותמיד יש לי המון חברים לריקוד.
לפעמיים באיחור רואה מי לוכד בחיבוק
ונוטש באוויר, למרות המכה,
ליפול לאיבוד.

הייתי רוצה לבוא, לחבק אותך.
לא להיות עוד שתי ציפורי אהבה –
קוראות אחת לשנייה ממרחקים,
להיצמד גוף לגוף
ולרחף כפרפר
חופשיים.

     

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

הילד הבא

מגדלי היוקרה מתנשאים מעל הרחובות  
כמו ניבים חדים 
בשיניי העיר הלבנה,
פוצעים ברקיע עם ערב נורת אזהרה אדומה.

פה גדול של ילד תמים -
המטוס מתקרב לעברו.
הילד שלי עם פה פעור,
אך הניבים מסגירים רעבו.

הורדת הידיים בשיאה
טורפים או בהמות כשרות.
הורדת הידיים בשיאה
לנוסס במנופים או להעמיק מנהרות.

הילד הבא שיולד ידע את התשובה,
אם לא -
אז הילד שאחריו,
ואולי הילדה.

יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

סתיו

רעד עלה,
אחרון מבין שורדים
מרד ברוח, בשלכת ובסדר הדברים
נשאר, מאחז בענף, באמונה ובכוחות אחרונים
אם טעה, ידעו זו רק האחרים.
לא כעוד קליפה אפול
לא אנשא בסופה
לא יכסני חול
אינני כעוד חלק שעבר עליו זמנו
בידיעה גם המוות ימתין בתורו,
נשארתי דבוק לעץ כל השנים
נתתי לו אוויר
בתמורה לאור וירוק מלבלבים, 
ואם מגורלי להישלח כך מתחתיו
לא עכשיו ייעשה לי
לא אכנע לדיברותיו.
יפה לי כאן למעלה, יש שמש וטיפות
ולמטה אהיה רק עוד שכבת לכלוך על מרצפות.
רועד עלה ברוח
עם גורלו אינו משלים
להיות דשן, זבל, מרמס חיות ואנשים,
אך זה טבעו גם של אדם בסתיו,
גסיסת ימיו
לא יבין למה ואייך
יצפה רק לבור שמסביב עומדים קרוביו.

   

יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

אדם

האוזניים  בדפי המחברת
שערות המברשת
הבולבול של הלחמנייה
רגלי הכיסא
טבור העולם
אגן הרחצה
הגב של הארון
צוואר הבקבוק
הבטן בכרית
הזרוע של המתלה
אף על פי כן
עצם העניין
ציפורני הזמן
לב הדברים
ואצבע של חשיש -
כולם התערבבו בעין הסערה ליצור דמות,
איזה מין אדם הוא זה ?
אני במוח המכונה הוזה...


יום שני, 19 באוגוסט 2013

טיפוס על עץ

עולה ויורד
גופך נשען על גזע
ואין אלו נשימות או רוח טלטלה
מניעות אותו -
בתנועת הבוכנה המשתפשפת,
כוח
מטפס ועולה
קודם נקודת אחיזה
ואז בזרועך
לתפוס, לכופף, לעלות ולעלות
עד תהיי מפוקסת
מפויסת
מפושקת
ומסופקת,  
תהיי חיה חיוורת שדיים בין ענפי
עץ אדיש
מכוסה עלים וזרועותיו של
אלם רגיש.
תהיי אחוזה
ותזוזה
ופזורה,
תהיי פיתוי לעליה
ושאיפה לחדור עלווה,
אנחה.
ובסוף שכובה
על בד עץ
מביטה ברקיע
נשימה רגועה.


יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

פנים


לא יהיו עוד המתנות חסרות סבלנות 
בין שיחה לשיחה,
מתנות קטנות שאאסוף בשבילך.
להיפרד ממי שהיו חברים -
לא יהיו עוד פנים.

יש כל מיני סוגים של נשמות, כך אומרים העצים הוותיקים יותר ביער ועונות להם הרימות הצעירות מהאדמה: יש כל מיני סוגים של נשמות, אבל כולנו אותה נשמה.
גם אני סוג של נשמה, הופרדתי לרגע קצר להוציא לטיול גוף של דם ובשר, אני מסוג הנשמות שלא מרפות ללכת ועכשיו אני עץ.
בתוך המדורה רחשו קולות של פיצוץ קרשים יבשים המתפקעים לשחרר אנחה אחרונה, הקול הסופי לפני שמחזירים נשמתם לבורא.
מסביב למדורה ישבנו לדבר על סוף ועל פרידה, לאיש מאתנו לא נשארו יותר מכמה רגעים של גוף חי, המוות לבש צורה ממשית של כאן ועכשיו והותרה לנו רק בחירה אחרונה באיזו דרך נעבור לפני שניתן לה להתפזר עד כדי אובדן כל זיכרון מהגוף שהיה.
קיימות דרכים רבות כמספר היצורים החיים שהיו ויהיו להחזיר נשמה -
יש המבקשים את האיטיות הזוחלת, את הזמן והתולעים שיפרקו במשך שנים תא אחר תא עד שיהפכו כולם לעפר והחזרה תהיה שלמה.
יש הדורשים את החיבור המיידי והפיזור ההדדי, ומתלהטים בציפורני אש פראית וכחולה, הופכים להיות עשן וחום ומעט אפר שמתפזר עם רוח ראשונה.
יש המצליחים לברוח באופן זמני מהגוף ומטיילים כנשמה אבודה עד הרגע שההבנה והגעגוע יכריעו את עקשנותם ולא יהיו עוד כמשליכים עוגנים אל מצולות זיכרון וכרוחות רפאים בביתם. 
גם אני בחרתי שלא ללכת, או לפחות לעכב את העדר התחושה, כדי לא לוותר על עוד כמה רגעים איתך:
מרגישה אותך בדאגתך משקה אותי בנדיבות, ליהנות שוב מהגאווה הרבה על יכולתך לשים לב לפרטיים הקטנים - עוד לא הצלחתי להוציא את העלה הראשון וכבר היה ליטוף ידך על ראשי מפיל הצידה אבן קטנה, והמילים שלך הרכות או רחש הנשימה...
גם גרעין התפוח לא רצה להעלם ושתפנו פעולה, הוא יפזר את עצמו עוד קצת ואני אזכה לצמוח על ידך.

ואולי יהיו עוד המתנות חסרות מנוחה
בין קרבה לקרבה,
מתנות קטנות שאפזר עבורך.
להישאר עוד קצת עם מי שהיו אהובים,
רק דבר אחד לא אוכל להחזיר -

לא יהיו עוד פנים.     



יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

בוקר יום שישי


לחלומות יש נטייה מטרידה להתנדף,
כמו התכנית הגדולה לבריחה מושלמת
לטעום עוד מעט,
להסתלק רגע לפני שהדמות קושרת.

בלילה שבין חמישי לשישי
בדקת כמה כוח יש לך,
היית נוכחת לגמרי בחלומי
ואיש לא הרגיש בהעדרך.

בבוקר יום שישי
דאגת שזו רק את שנסערת,
שאין שום בריחה גדולה,
ישנה אולי גרירה אטית
ומשיכה אחורה בשרשרת.

מפחיד ששני מקומות הם מצב תמידי,
גוף רדום עבור דמות בארץ המראה.
כי בלילה שבין חמישי לשישי
היית אצלי לגמרי ערה  


יום שני, 15 ביולי 2013

למה בעיקר שירי אהבה ?


למרות ששמתי לב שבחוץ מתגבשת ובאה בכל הכוח מהפכה
ואויבי המדינה אוחזים במשקפת, ומישהו צועק התקפה
אפילו שאנשים מאבדים ומוצאים,
מחבקים ומוחצים,
ועל חצי העולם משתלט מדבר,
ולמרות שאידיאולוגיה וכסף הפכו להיות אותו  הדבר -
בעיקר שירי אהבה 

כי הכל הולך ובא

אם לא כך אז אחרת 
שום דבר לא מעניין,
בעוד חמש דקות איש לא יבין שיר על פוליטיקאי שמן.
אף זר לא יזכור רכבת שהתלקחה
עיר שנעלמה 
מס שעלה
ושמחה
הדבר היחיד שנשאר כמו תמיד היה
הוא האישי,
שאצל כולם הוא אחרת, אך נעזר באותה מילה,
היא אותה אהבה -
מרגשת ונדושה.

אני יכול לכתוב על הכל, קלות ובעיה,
אבל הכתובים ששווים באמת טרחת הקריאה
הם המבקשים את הקרבה,
אם כבר ובכלל

בעיקר שירי אהבה.





יום ראשון, 7 ביולי 2013

תמונה


לא אתחיל לדבר על איך 
מבט אחד בתמונה העדכנית
ששלחת מהקצה השני של העולם 
מבהיר הקו הדק בן דומה ושונה,
שלך או אחרת -
מציגה תספורת חדשה  
שתהפוך בקרוב להיות מודל נוסף
יחד עם אלו השמורות בזיכרונות הישנים,
כמה אפשר להגיע קרוב ודומה
עד שרואים את השוני -
ואומרים:
כמעט, אבל זה לא זה ... 


יום ראשון, 30 ביוני 2013

אתה


שיר תפילתך גבוה לשמים
תראה לשמש שהיא לא היחידה
האור שבך יכול ללטף ולחבק
גם כשאתה רחוק ממגע
תנשום את האוויר שיצר לנו אלוהים
תוסיף לו ניחוח מעצמך עם העלים
תהיה מי שאתה
תמים ונפלא
תהיה אדם, עפר ואפר
בשבילו הכל נברא
תן לרגלך להלך בפסיעות קטנות
נותנות צידוק לקיום האדמה
ולצחוקך המתפזר ברוחות השובבות
להיות קול שיש בו נחמה בסערה
תן לי ליהנות ממי שאתה
מהזכות להכיר נפשי הקרובה
תהיה מי שתהיה
עפר ואפר, תמים ונפלא




יום שני, 17 ביוני 2013

מ...

מתוך שטף המילים הטעונות ברחה נשיקה
מזוויות המבטים החודרים התעגלה הבנה
ליטוף חמק מעבר לתנועות ידיים חדות
וממאמץ לנשום –
אנחה.
אז ידעתי כי משלל הרגעים השמחים
זו הדקה
תיחקק במוחי מעל כל הזיכרונות
ומחשבות הלוויה.
מצאתי קרן של שמש ברורה
מבעד לענפים מחשיכים יער זקן
משהו בי יצר תקווה
שפתיחות מייתרת את הצורך להתגונן.
מבין אלפי הנשים המחייכות כפתיות או מפתות
הייתה אחת שצחקה
שגם אם העולם הוא פקעת אינספור שבילים,
בהסתכלות לאחור -
אדם הולך תמיד בדרך יחידה.