אדם

האוזניים  בדפי המחברת

שערות המברשת

הבולבול של הלחמנייה

רגלי הכיסא

טבור העולם

אגן הרחצה

הגב של הארון

צוואר הבקבוק

הבטן בכרית

הזרוע של המתלה

אף על פי כן

עצם העניין

ציפורני הזמן

לב הדברים

ואצבע של חשיש -

כולם התערבבו בעין הסערה ליצור דמות,

איזה מין אדם הוא זה ?

אני במוח המכונה הוזה...

טיפוס על עץ

עולה ויורד

גופך נשען על גזע

ואין אלו נשימות או רוח טלטלה

מניעות אותו -

בתנועת הבוכנה המשתפשפת,

כוח

מטפס ועולה

קודם נקודת אחיזה

ואז בזרועך

לתפוס, לכופף, לעלות ולעלות

עד תהיי מפוקסת

מפויסת

מפושקת

ומסופקת,  

תהיי חיה חיוורת שדיים בין ענפי

עץ אדיש

מכוסה עלים וזרועותיו של

אלם רגיש.

תהיי אחוזה

ותזוזה

ופזורה,

תהיי פיתוי לעליה

ושאיפה לחדור עלווה,

אנחה.

ובסוף שכובה

על בד עץ

מביטה ברקיע

נשימה רגועה.

פנים

לא יהיו עוד המתנות חסרות סבלנות 

בין שיחה לשיחה,

מתנות קטנות שאאסוף בשבילך.

להיפרד ממי שהיו חברים -

לא יהיו עוד פנים.

יש כל מיני סוגים של נשמות, כך אומרים העצים הוותיקים יותר ביער ועונות להם הרימות הצעירות מהאדמה: יש כל מיני סוגים של נשמות, אבל כולנו אותה נשמה.

גם אני סוג של נשמה, הופרדתי לרגע קצר להוציא לטיול גוף של דם ובשר, אני מסוג הנשמות שלא מרפות ללכת ועכשיו אני עץ.

בתוך המדורה רחשו קולות של פיצוץ קרשים יבשים המתפקעים לשחרר אנחה אחרונה, הקול הסופי לפני שמחזירים נשמתם לבורא.

מסביב למדורה ישבנו לדבר על סוף ועל פרידה, לאיש מאתנו לא נשארו יותר מכמה רגעים של גוף חי, המוות לבש צורה ממשית של כאן ועכשיו והותרה לנו רק בחירה אחרונה באיזו דרך נעבור לפני שניתן לה להתפזר עד כדי אובדן כל זיכרון מהגוף שהיה.

קיימות דרכים רבות כמספר היצורים החיים שהיו ויהיו להחזיר נשמה -

יש המבקשים את האיטיות הזוחלת, את הזמן והתולעים שיפרקו במשך שנים תא אחר תא עד שיהפכו כולם לעפר והחזרה תהיה שלמה.

יש הדורשים את החיבור המיידי והפיזור ההדדי, ומתלהטים בציפורני אש פראית וכחולה, הופכים להיות עשן וחום ומעט אפר שמתפזר עם רוח ראשונה.

יש המצליחים לברוח באופן זמני מהגוף ומטיילים כנשמה אבודה עד הרגע שההבנה והגעגוע יכריעו את עקשנותם ולא יהיו עוד כמשליכים עוגנים אל מצולות זיכרון וכרוחות רפאים בביתם. 

גם אני בחרתי שלא ללכת, או לפחות לעכב את העדר התחושה, כדי לא לוותר על עוד כמה רגעים איתך:

מרגישה אותך בדאגתך משקה אותי בנדיבות, ליהנות שוב מהגאווה הרבה על יכולתך לשים לב לפרטיים הקטנים - עוד לא הצלחתי להוציא את העלה הראשון וכבר היה ליטוף ידך על ראשי מפיל הצידה אבן קטנה, והמילים שלך הרכות או רחש הנשימה...

גם גרעין התפוח לא רצה להעלם ושתפנו פעולה, הוא יפזר את עצמו עוד קצת ואני אזכה לצמוח על ידך.

ואולי יהיו עוד המתנות חסרות מנוחה

בין קרבה לקרבה,

מתנות קטנות שאפזר עבורך.

להישאר עוד קצת עם מי שהיו אהובים,

רק דבר אחד לא אוכל להחזיר -

לא יהיו עוד פנים.     

בוקר יום שישי

לחלומות יש נטייה מטרידה להתנדף,

כמו התכנית הגדולה לבריחה מושלמת

לטעום עוד מעט,

להסתלק רגע לפני שהדמות קושרת.

בלילה שבין חמישי לשישי

בדקת כמה כוח יש לך,

היית נוכחת לגמרי בחלומי

ואיש לא הרגיש בהעדרך.

בבוקר יום שישי

דאגת שזו רק את שנסערת,

שאין שום בריחה גדולה,

ישנה אולי גרירה אטית

ומשיכה אחורה בשרשרת.

מפחיד ששני מקומות הם מצב תמידי,

גוף רדום עבור דמות בארץ המראה.

כי בלילה שבין חמישי לשישי

היית אצלי לגמרי ערה