אלי

כה תאמרו לאור הרחוק

ותגידו לתקוותי הגנוזה

דברי הנווד המביט ללב

נאום שירתו הפשוטה.

אספי צעקה משמיים,

הניחי  על קברים נחמה,

שפכי סליחה על ים,

העצימי אהבה במחשכי מערה.

נשקך הניחי;

ירוצו רגלייך אלי, אל חדרי.

כוונותיי להגיד לך

לחישת עלים בחורש ומלמול גלים,

רהב רעם ורוח שורק,

קצוות עולם, שְׁאוֹל ורקיעים

אלים לא יבינו ואנשים עוד פחות

אין ללמדו ואין תוכנית;

בואי ואספר לך

בתוך סוכתי הזמנית

בעדינות הָאָרֶץ המתפוררת,

בקודש הרגע הזמני והאפשרי

תהיי חייבת לבוא עד כאן,

לשמוע סודי.