בגיל 8 אבא של קרליטה נתן לה מתנה, הוא הוציא אותה בהפתעה מיד אחרי ארוחת הערב, זו הייתה קופסא מלבנית עטופה בנייר ורוד ובסרט צבעוני. קרלטיה התרגשה מאוד לקבל את המתנה מאביה בייחוד מכיוון שלא היה זה יום הולדתה ולא נראתה שום סיבה לקבל מתנה ביום כזה, היא חטפה מידיו את המתנה, אימצה אותה אל החזה והתיישבה על השטיח לצד אביה בכדי לפתוח אותה. היא עשתה זאת לאט לאט בכדי ליהנות מהרגע ולהאריך אותו עוד, החלה פורמת בזהירות את הסרט הצבעוני, גלגלה אותו והכניסה אותו לכיס שמלתה. ואז החלה לקרוע פתח צר בנייר העטיפה הורוד ולקלף אותו מתיבת העץ הקטנה שהתגלתה בתוכו, קרליטה זרקה את הנייר הצידה והניחה את התיבה על הרצפה ממולה, בוחנת את החריטות המעוגלות שצוירו על הדפנות ומנסה לנחש מה טמון בתוכה.
קרליטה הושיטה את שתי ידיה אל התיבה, באחת אוחזת בתחתית התיבה ובשנייה מרימה את המכסה , היא הציצה פנימה בסקרנות והופתעה לא למצוא דבר בפנים, היא לקחה את התיבה אליה מסתכלת שוב ושוב לפינות המיכל, מושיטה את ידה פנימה ומלטפת את הלבד האדום שמרפד את פנים התיבה, אולי פספסה משהו קטן מאוד בראייתה ותצליח להרגיש בו בקצה האצבע, אך דבר לא היה בתיבה. וקרליטה הרימה את ראשה אל פניו המחייכות של אביה ואמרה: "התיבה ריקה!", היא חשבה שבכך היא תפנה את תשומת ליבו לעובדה כי שכח להכניס את המתנה ואולי יקום ויביא לה אותה כעת, אך אביה רק המשיך לחייך אליה ואמר "נכון, למה את חושבת שהיא צריכה להיות מלאה?", קרליטה החלה להרגיש את הדמעות עולות בגורנה מפאת אכזבתה ובקול מתאפק שאלה "איזו מין מתנה זו קופסא ריקה?, היא לא שווה כלום בכלל", השליכה את הקופסא הצידה ורצה בוכה אל חדרה.
היא ישבה מכורבלת על הכרית בקצה המיטה, מורחת על לחייה את הדמעה ותוהה כמה החיים לא הוגנים וכמה שזה מאכזב לחשוב שהנה כבר קיבלת משהו והוא נעלם ממך פתאום. רוסריו נכנס אל החדר מחזיק את התיבה בידו, התיישב ליד קרליטה על המיטה והניח את התיבה על השידה ממולם. הוא ליטף את שערה ונישק לראשה וקרליטה כבר הרגישה רגועה יותר כמו משהו בלטיפתו של אביה אומר לה שמה שחשוב באמת זה האהבה שלו אליה ולא יכול להיות בכלל שהוא עשה משהו בכוונה לפגוע בה, הוא מחה באצבעו דמעה שברחה אל כיוון הצוואר וכמעט גלשה להרטיב את הכרית, ואמר “קרליטיטה שלי, החיים לא קלים ואת כבר יודעת את זה, שנינו עד היום לא יודעים למה אמא עזבה ולאן היא נעלמה, ויש המון אכזבות שמגיעות אלינו מכיוונים שונים, גם אני התאכזבתי לא פעם ובגלל זה החלטתי לעזור לך לא להתאכזב עוד לעולם, כך שתמיד תדעי למה לצפות, ולכן קניתי לך את התיבה הזאת, שהיא תיבת קסם" קרליטה החלה להסתקרן והתיישרה בישיבתה, ואביה המשיך "שקיבלת היום את המתנה ציפית שיהיה משהו בתוכה ובעצם מה שאכזב אותך היא הציפייה, רוב הזמן אנחנו לא יודעים מה לצפות מאנשים אחרים ומתבלבלים בין התקווה שיעשו דברים שאנחנו רוצים לבין מה שהם יכולים לעשות באמת ובגלל זה אנחנו מתאכזבים אחר כך, התיבה הזאת היא תיבת קסם בכך שהיא תיבת ציפיות, כל מה שאת צריכה לעשות זה פשוט בכל פעם שאת פוחדת להתאכזב ממישהו לשאול אותה והיא כבר תגיד לך אם הוא יעמוד בציפיות שלך, בעצם הקופסא הזאת מודדת אנשים, כך שלעולם לא תתאכזבי מהם", קרלטיה לקחה את התיבה מהשידה והחלה בוחנת אותה מכיוונים שונים ושאלה "אבל אייך התיבה עובדת?, אייך מכניסים את השאלה ואיפה מוצאים את התשובה?" ואביה הסביר "בחיים אנחנו רוצים דברים מסוימים, לא פחות ולא יותר, הקופסא הזו היא מסגרת הציפיות שלך, לכן מכל אדם שתרצי לבחון עם התיבה האם לסמוך עליו, תבקשי שייתן לך חפץ כלשהוא, אם מה שייתן יהיה גדול מהתיבה תדעי שהוא לא מתאים לציפיות שלך כי תמיד יהיה משהו שיהיה מוגזם בו ואם הוא יביא לך משהו קטן יותר מגבולות התיבה, זה אומר שתמיד יהיה חסר משהו ממה שייתן ולכן את עתידה להתאכזב מהאנשים האלו אם תצפי מהם שיבינו מה את רוצה בדיוק" קרליטה שמחה מאוד על המתנה ואימצה אותה אל ליבה וכבר החליטה שבכדי לא להתאכזב עוד מאביה היא תבחן אותו ראשון וביקשה ממנו שיביא לה משהו כדי שתוכל לבדוק אייך התיבה עובדת, אביה חייך אליה ואמר לה שהוא ידע שהיא תבקש ובגלל זה הוא אכין כבר מראש אבן קטנה שמתאימה בדיוק לגודל הקופסא.
מאותו רגע שקרליטה הכניסה את חלוק הנחל אל התיבה היא יכלה לסמוך רק על אביה, וזה לא שהיא לא ניסתה, היא ביקשה מחברות להביא לה מתנות קטנות וביקשה ממורים ודודים ואפילו מעוזרת הבית חואניטה ביקשה, אך כולם נתנו דברים גדולים או קטנים יותר מחלל הקופסא וגם כשהגיעה לגיל שבו כבר לא האמינה עוד בקסמים, את קסמה של התיבה קרליטה לא הצליחה לפתור, כי באמת רק אביה שנתן לה את חלוק הנחל לא אכזב אותה עד עכשיו וקרליטה לא יכלה עוד לסמוך על איש חוץ ממנו.
יום אחד שהייתה כבר גדולה יותר, שאל אותה אביה אייך זה שלא מגיעות חברות לבקר אותה בבית והיא השיבה לו שהיא לא מוכנה להיות חברה של אף אחת, ואפילו שיש מספר בנות נחמדות בכיתה שלה, היא לא מוכנה לסמוך על אף אחת מהן שתהיה חברה מספיק טובה ושלא תאכזב אותה ברגעים הקשים. רוסריו שאל אותה " למה את חושבת שתתאכזבי מהן?" כי כבר שכח עם השנים את קיומה של התיבה שנועדה בכלל אך ורק לבנות שוב את הביטחון של ביתו הקטנה, אחרי שאימה נטשה אותם. וקרליטה ענתה לו "אף אחת לא הביאה לי משהו שהתאים בדיוק לתיבה, אז אייך אתה רוצה שאני הסמוך עליהן?", אביה צחק לעצמו כשנזכר בתיבה, אך עכשיו כשראה שהיא מאמינה בה ידע שלא יוכל לספר לעולם שהתיבה לא באמת עובדת ולכן אמר לה "את יודעת? יכול להיות שחלקן יאכזבו אותך לפעמיים, אבל החיים יכולים להיות מאוד משעממים בלי חברים ובגלל זה אני ממליץ לך לקבל כחברה גם מי שתביא משהו שכמעט מספיק לגודל התיבה, כי אולי היא תאכזב אותך מתישהוא אבל האכזבה תהיה קטנה כגודל הרווח בין דפנות התיבה למתנה ועדיפה על הבדידות".
מכיוון שקרליטה סמכה על אביה היא הקשיבה לעצתו והתחברה עם מספר בנות שמתנתן הייתה קרובה מספיק לגודל התיבה. היא בילתה איתן, שוחחה עימן ועם הזמן פיתחה אפילו אהבה לחלקן, אבל אף פעם לא הרגישה שלמה עם החברות ולעולם לא התמסרה בכל ליבה, כי תמיד חיכתה לרגע שאחת מהן תאכזב אותה, במיוחד היא לא סיפרה לאף אחד על התיבה.
ניקולס בנה של חואניטה העוזרת היה גדול מקרליטה בשנה והוקסם ממנה מאוד, בכל זמן פנוי שהיה לו היה מסתובב בסביבתה וצופה בה בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, הוא ידע שלקרליטה אין הרבה חברים וחשב לעצמו שגם הוא אינו ראוי להיות לה לחבר למרות שהיא חיבבה מאוד את נכחותו העליזה ולמעשה כשהיו קטנים יותר היו משחקים כל הזמן יחד והיא הייתה משועשעת לראות כיצד הוא פוזל לכיוונה ומנסה להתעסק בתחביבו במקביל. בוקר אחד תפסה אותו חואניטה יושב ובוהה בקרליטה, היא הבינה מיד מה עובר בראשו של בנה ומכיוון שהאמינה כמו שכל אמא אמורה להאמין שבנה הוא הטוב ביותר וכמובן ראוי לכל דבר שירצה, היא סיפרה לו את סוד התיבה של קרליטה, סוד שגילתה פעם, בזמן שהקשיבה במקרה לשיחה של רוסריו בה התייעץ עם חברו בנושא זה.
ניקולס שמח מאוד לשמוע על התיבה כי חשב לעצמו שעכשיו יש לו סיכוי אמיתי להתקרב אל קרליטה וכל מה שהוא צריך לעשות זה רק למצוא את המתנה המדויקת, מכיוון שלא רצה לתת לה סתם דבר וממילא לא ידע את גודלה של התיבה הוא חשב הרבה עד שנזכר כי הספר האהוב עליה היה הנסיך הקטן, אותו אהבה לקורא לפעמיים על המרפסת בצהריים ולכן הוא יצא אל החורשה שליד הבית, אסף בד עץ נשכח ובמשך 5 ימים עבד על גילופו עד שהצליח ליצור פסלון קטן בדמות כבשה, הוא ניגש לקרליטה ערב אחד ואמר לה שהוא שמע שיש לה תיבה יפה בחדר וחשב שזה יהיה נחמד אם תהיה לה גם כבשה, כי ככה כמו הנסיך הקטן תוכל להכניס את הכבשה כל ערב אל התיבה. קרליטה שמחה מאוד על הרעיון ובכל ליבה קיוותה שהכבשה תתאים בגודלה בדיוק לתיבה, היא לקחה מידו של ניקולס את הכבשה בחנה אותה מכל הצדדים ואמרה לו "זאת כבשה מאוד יפה, ניקו, איפה מצאת אותה?". ניקולס סיפר לה שהוא הכין אותה בעצמו וקרליטה מאוד התרגשה ובלי לחכות יותר מדי, אמרה לניקולס תודה ושהיא חייבת עכשיו לעלות לחדרה. היא רצה על החדר, אוחזת חזק את הכבשה בידה ומקווה בכל ליבה שהיא תתאים בדיוק, היא נגשה אל החדר, שלפה את התיבה ממחבואה והניחה בתוכה את הכבשה, היא הצטערה מאוד לראות שהכבשה קטנה בכמעט שליש מגודל החלל הפנימי של התיבה ולכן כעסה מאוד על שאפשרה לעצמה לצפות שהיא תתאים בצורה כזו, היא פינתה מקום לכבשה על מדף בספריה ועלתה לישון.
למחרת עם סיום הלימודים כשעבר לבקר את אמו שוב בעבודתה, הבין לפי ברכת השלום הקרה של קרליטה שהכבשה לא התאימה לתיבה, אבל לא איבד מרצונו להתקרב אליה ולכן מייד יצא אל החצר שוב וחיפש חתיכת עץ נוספת, הוא עבד על גילופה שוב מספר ימים ובסופה של העבודה ניגש אל קרליטה עם פסלון עץ קטן של ינשוף. הוא ניגש אל קרליטה ואמר "חשבתי שאולי לא אהבת כולכך את הכבשה שנתתי לך ואת רוצה חייה חכמה יותר, אז הבאתי לך ינשוף" קרליטה התפעלה מהגילוף היפה ואמרה "ניקו, אתה לא צריך לתת לי עוד מתנות, אתה בהחלט בחור נחמד, אבל אני חושבת שלפעמיים יש אנשים שמראש ברור שלא יוכלו לעמוד זה בציפיות של זה ולכן אולי עדיף לוותר". דבריה של קרליטה פגעו בניקולס אבל הוא הבליג על גאוותו ואמר "את יודעת? לפעמיים אנשים באמת לא מתאמיים ברגע מסוים בחיים, אבל אנשים מתפתחים ומשתנים ואולי יום אחד כן יתאימו אם משהו בתוכם יכוון אותם לשם". דבריו של ניקולס נגעו לליבה, אבל בכל זאת היא לא אמרה דבר ועלתה לחדרה עם הפסלון הקטן, שוב מקווה כל הדרך שהוא יתאים לגודל התיבה, ובאמת הוא היה קרוב מאוד לגודלה של התיבה אך היו בולטים כ2 סנטימטרים באוזניו של הינשוף לדופן והיא ידעה שלניקולס היא לא תוכל להתנהג כמו עם חברותיה, כי אם היא תתקרב אליו אפילו קצת היא תרצה לתת לו את ליבה וזה דבר שלא ניתן לעשות עם מי שלא סומכים עליו לגמרי ולכן במקרה של ניקולס היא החליטה להחמיר יותר.
ניקולס לא התייאש והמשיך לגלף פסלונים קטנים של חיות וחפצים ולהעניק אותם במתנה לקרליטה והיא המשיכה לנסות להכניס אותם לתיבה ולבחון האם הם מתאימים, לפעמיים היו פסלונים קרובים מאוד לגודל מיכל התיבה וקרליטה הייתה מתרגשת מאוד, אך תמיד שראתה כי המידה לא מדויקת, התאכזבה, וסירבה להאמין בניקולס. למרות זאת ניקולס וקרליטה התקרבו זו לזה, הם בילו אחד עם השנייה יותר ויותר זמן והעבירו את שנות התבגרותם ביחד, ולפעמיים כשהייתה רואה משהו יפה מאוד או קוראת עליו באחד הספרים, הייתה מספרת לניקולס ומבקשת ממנו שיגלף לה משהו באותה צורה, ניקולס תמיד היה מכוון לדעתה ומצליח להוציא את הפסלון בדיוק כפי שדמיינה אותו, כמעט בדיוק, כי אף פעם הפסלון לא התאים לגמרי לגודלה של התיבה. אך המדפים בחדרה של קרליטה כבר היו מלאים בפסלוניו של ניקולס
יום אחד כשהגיע ניקולס לבקר את אימו וישב אתה במטבח כדי לספר לה ולשתף אותה בהתלבטויותיו, מה עליו לעשות כעת משהתקבל ללימודים גבוהים כפי שרצה ועכשיו אם ימשיך יאלץ להיפרד ממנה לתקופה ארוכה, היא אמרה לו שהיא גאה בו ובטוחה שיצליח, ומכיוון שידעה מה ההתלבטות האמיתית שלו, סיפרה לו גם שחברו של רוסריו רצה לשדך את בנו לקרליטה וביקש שרוסריו יגלה לו את מידות התיבה בכדי שהוא יכין משהו בגודל הנכון, ורוסריו שהיה מעוניין בשידוך אבל לא רצה לפגוע באמון של ביתו, סירב לספר לו. ניקולס שמח לדעת זאת, אך לפתע הוא שמע שמתחוללת מהומה קטנה בסלון הבית, כשקרליטה ירדה נסערת במדרגות וצעקה כי ראתה מישהו פורץ לחדרה ובורח עם התיבה שלה מהחלון. ניקולס מייד יצא מהדלת האחורית של המטבח ועוד הצליח לראות את הבורח רץ דרך החורשה ואוחז בתיבה. הוא החל רודף אחרו ולאחר ריצה ממושכת הצליח להדביק את הבורח, הבחור שראה כי תכף משיגים אותו השליך את התיבה הצידה בתקווה כי יניחו לו אם יוותר על שללו והמשיך במנוסתו. ניקולס שחשב כי ממילא אין טעם לרדוף אחריו, לקח את התיבה וחזר אל הבית, כשנכנס עם התיבה לבית ראה את קרליטה יושבת עם רוסריו וחואניטה במטבח ובוכה, אך ברגע שראתה אתו נכנס עם התיבה, מבט פנייה השתנה באחת ועיניה הביעו עצב עמוק ואכזבה, היא פנתה לניקולס ואמרה "הייתי מאוד מאוכזבת ממך אם הייתי סומכת עלייך פעם. אתה ידעת שאני לא האמין בך אז החלטת לנסות ולרמות אותי, מזל שלא אמנתי בך אף פעם באמת". ניקולס ניסה להסביר שהוא רדף אחרי הפורץ אך קרליטה חטפה מידו את התיבה ויצאה אל הסלון, לא מוכנה להקשיב לו. רוסריו ניסה לנחם את ניקולס והבטיח לו שהוא יכול להיות רגוע ושהוא כבר יספר לה הכל.
לאחר מספר ימים כשהגיע ניקולס לדבר עם קרליטה ולספר לה על התלבטויותיו, היא אמרה לו "זה לא משנה אם לקחת את התיבה או לא, אני בכל מקרה לא מצליחה להאמין לך והבנתי את זה ברגע שראיתי אותך עם התיבה ומייד חשדתי בך, אני ממליצה לך לנוסע וללמוד, כי אני לעולם לא אוכל להאמין בך וכמה תוכל עוד לגלף לי פסלונים ולהתאמץ להיות נחמד אלי, בסוף אתה תתעייף ואז תאכזב אותי, שתהיה לך דרך צלחה". ניקולס ניסה להסביר לה שהוא מרגיש אליה המון רגשות חזקים, אבל לאחר שראה כי היא מתבצרת בדעתה בעקשנות, הרגיש מותש ויצא בו ביום לדרכו.
השנים חלפו וניקולס וקרליטה לא נפגשו עוד למשך זמן ארוך. ניקולס הקדיש את כל מרצו ללימודו והפך להיות מהר מאוד בין האדריכלים הבולטים במדינה. הוא התרכז כול כך בפיתוח הקרירה שלו וגם כשמצא זמן להגיע לבקר, היה זה בחגים ולא היה רואה את קרליטה שבינתיים החלה לצאת עם בנו של החבר של אביה, אך כשגילתה פעם במקרה, כשבדרך הגב בשיחה לא השגיח בלשונו והפליל עצמו, שהיה זה הוא שגנב את התיבה, מיד נפרדה ממנו והשקיע מאז את כולה לכתיבה ולטיפול באביה שהתגלתה אצלו מחלה ממארת.
רוסריו שכב במיטתו וביקש מחואניטה לקרוא לביתו. קרליטה עלתה לחדרו של אביה ומייד התיישבה לצידו, זה זמן רב שהרופאים אומרים שסיכוייו נמוכים להצליח להתגבר על המחלה וכנראה שסופו קרב, ולכן קרליטה ניצלה כל הזדמנות בכדי לדבר עם אביה, היא ישבה בשקט לידו מסתכלת בפניו ובעינו העצומות וחשבה כי הספיק להירדם כבר מאז שביקש לקרוא לה, דבר שלא היה נדיר בתקופה זו בשל התשישות מהמחלה, אך לפתע שמעה אותו לוחש "קרליטיטה שלי, אני כול כך מצטער", היא נדרכה ורכנה אליו, אוחזת בכפות ידו המשולבות על חזהו ושאלה בקול חלש "על מה אתה מצטער אבא?, אתה היחיד בעולם הזה שאין לו על מה להצטער, אתה מעולם לא אכזבת אותי!". רוסריו אימץ את קולו וענה "התיבה! על התיבה אני מצטער". קרליטה שאלה "למה אתה מתכוון אבא?, אתה עזרת לי עם התיבה למצוא את מסגרת הציפיות שלי ולא להתאכזב מאנשים". "כן קרליטה, אבל התיבה היא שקר, היא לא באמת קסומה והכל בה בכלל עניין של מזל, וכל השנים האלו נתתי לך להמשיך ולהחזיק אותה בכדי לא לאכזב אותך, בכדי שלא תתאכזבי ממני ששיקרתי לך בתור ילדה, כדי שתאמיני בי, וככה בעצם אכזבתי את עצמי ובסופו של דבר עכשיו אני מאכזב אותך". קרליטה ראתה את פניו של אביה חלשים ועצובים והרגישה אייך קולו הולך ונחלש והדם הוזל מפניו, אבל הרגישה שהיא חייבת לשאול "אבא, מה ניסית לעשות בזה שנתת לי להאמין בתיבה?" ורוסריו כמתוודה באשמה ענה "ניסיתי להרחיק ממך את כל מי שיכול לפגוע בך. אחרי שאימך נעלמה ראיתי אותך פגועה כולכך וחשבתי לעצמי שאם אמא יכולה לפגוע ככה, כמה יוכלו לפגוע בך אנשים זרים. והאמנתי שרק אני אוכל להיות זה שתאמיני בו בלי שיפגע בך, אבל שכחתי לפעמיים את הדבר הפשוט מכל שהיה גם כתוב בספר הילדים שאהבת פעם, שאנחנו חייבים לסבול את קרבתם של שניים שלושה זחלים אם אנחנו רוצים להכיר פרפרים. שכחתי שאכזבה היא חלק מהחיים והגרוע מכל הוא ששכחתי שגם אנחנו משתנים והציפיות שלנו גדלות וקטנות כל הזמן, וזה בסדר ומותר לשנות את מסגרת הציפיות שלך, אך אני הענקתי לך תיבה מוגבלת וקשה". רוסריו החל לבכות וקרליטה הצטרפה אליו בבכיו, היא כבר סלחה מראש על כל הדברים האלו כי נזכרה בלטיפת ידו על ראשה וידעה שהעיקר זו כוונתו, וכוונותיו אליה תמיד היו טובות ואוהבות. רוסריו החל שוב לדבר ואמר "קרליטיטה שלי, אני מרגיש שהסוף שלי קרב עכשיו, אני שמח שהספקתי להגיד לך את הדברים האלו לפני מותי, רצוני לבקש ממך רק דבר אחד, שאחרי מותי תפטרי גם מהתיבה שמגבילה אותך ותתני לעצמך להיפגע בלי פחד, רק מי שמרשה לעצמו להיפגע יודע למצוא את גבולותיו באמת ויכול לדעת קודם והכי חשוב, מה לצפות מעצמו". במילים אלו הלך רוסריו לעולמו, ועל פניו תקווה גדולה.
עם הישמע הדבר, חואניטה התקשרה לבנה וסיפרה לו על מותו של רוסריו, וניקולס שהכיר לו טובה רבה על שנים ארוכות שתמך במשפחתו, וידע כמה אמו אהבה את רוסריו עד כדי שאפילו בתקופה שניקולס הרוויח מספיק כסף לתת לה, היא המשיכה לעבוד אצלו מבחירתה ומתוך אהבתה לרוסריו וביתו. ניקולס הגיע למחרת והספיק להופיע בדיוק להלוויה, בלילה שלפני הוא התהפך כל הזמן בשנתו חווה את ים הרגשות שהציפו אותו לפתע אחרי שהתנתק מהם במשך שנים. ומעבר לעצבות על מותו של רוסריו, שוב עלתה בראשו דמותה של קרליטה וכל רגשותיו אליה עלו יחד עימה, כמו תמיד עמדו שם וחיכו לרגע הנכון לעלות, והוא כבר תכנן איך למחרת הוא ייגש אליה ויזכה שוב לעמוד לצידה, אך כשראה אותה עומדת מעל ארון קבורתו של רוסריו שהזכיר לו את תיבת הציפיות של קרליטה, החליט לעמוד בצד הקהל במקום שלא תוכל לראות אותו.
עם תום הלוויה חיכה ניקולס שיתפזר קהל האנשים בכדי שיוכל לעמוד לרגע מעל קברו של רוסריו ולכבד אותו. הוא כבר חשב שכולם הלכו ונעמד להביט מעל הבור, כשהרגיש כי מישהו מתקרב אליו. הוא הסתובב וראה את קרליטה מחייכת אליו, הוא חייך חיוך נבוך בחזרה והיא אמרה לו "עכשיו אני מבינה למה היית מנסה להסתכל עלי כל הזמן שהיינו ילדים בלי שאני השים לב, זה הרבה יותר אמיתי ככה מהצד". ניקולס ניסה להתעשת מהמבוכה וניגש ללחוץ את ידה, אך היא קירבה אותו לחיבוק ואמרה לו "התגעגעתי אלייך ניקולס". הוא רצה מאוד להגיד שגם הוא התגעגע אליה אבל פחד מה תהיה תגובתה ולכן פשוט נשאר מחובק עוד רגע ואז כחכח בגרונו והשתחרר מהחיבוק, היא הסתכלה עליו במבט מבקש ואמרה לו "הבטחתי לאבא שלי לעשות משהו אחרי מותו והייתי מאוד רוצה שתלווה אותי לשם". ניקולס לא מצא בתוכו שום כוח או רצון להגיד דבר אחר מלבד המילה שהצליח אחרי מאמץ למלט בקול מגרונו, המילה הראשונה שאמר מרגע פגישתם "בוודאי".
קרליטה ביקשה מניקולס שילווה אותה אל חוף הים, שם תכננה להניח את חלוק הנחל של אביה בתוך התיבה ולהשליך אותה אל המים, הם התיישבו על החול וקרליטה הניחה את התיבה לידה, מלטפת את העיטורים המגולפים בצידיה ואת בד הלבד האדום שבתוכה כשניקולס שאל "מה באנו לעשות כאן?", והיא סיפרה לו על התיבה ועל תוכניתה לזרוק אותה לים, וכמה זה קשה עבורה, מכיוון שהתיבה מלווה אותה כבר המון שנים. ניקולס שמח על הפתיחות ועל הקרבה של קרליטה והרגיש מעודד יותר, ופחות מתוח ממה שהיה קודם "אני חושב שהתיבה הזו חשובה לך, לא רק בגלל מה שעשיית איתה, אלא בעיקר בגלל שהיא זיכרון מרוסריו ואני יודע כמה אהבת אותו, את לא חייבת לזרוק את התיבה, את יכולה פשוט להחליט לא להשתמש בה יותר". קרליטה הרהרה רגע בהצעתו וענתה "הלוואי שהייתי יכולה לשמור אותה, אבל כל פעם שאני מסתכלת עליה אני שואלת את עצמי האם לא יכול להיות באמת שמישהו פעם ייתן לי דבר שיתאים בדיוק לגודל הקופסא, כל עוד אני אראה אותה הספק תמיד יהיה". ניקולס חייך כמו נזכר בדבר "את זוכרת שאמרתי לך שאנשים משתנים, ואם לא יכולת לסמוך על מישהו אתמול זה לא אומר שלא תוכלי לסמוך עליו גם מחר?", היא צוחקת ואומרת "כמה דברים שנתת לי, מילאת לי את כל החדר. וכל אחד מהם היה שינוי שלך ואף אחד מהם לא התאים לתיבה, כי היום אני מבינה שלא לתיבה ניסית להתאים אותם אלא אלי, אך לא חשבתי אז בכלל שגם אני משתנה ביחד איתך ובטיפשותי הייתי נאמנה לגבולות הציפיות שהעניק לי אבי בתמימותו". נקולס ליטף את פניה ובעינו כבר נדלק אור ושאל "מה אם אביא לך משהו שהגודל שלו משתנה תוך כדי שמבאים אותו וזו בחירה של בעל הכלי באיזה גודל הוא יכנס?, כמובן שהוא יכול לבחור לפי גודל הציפיות", הוא חייך לעצמו כשראה את פניה של קרליטה מנסות להבין על מה הוא מדבר. קרליטה צחקה ואמרה "אני נכנעת! מה זה הדבר הזה שמשתנה תוך כדי שמבאים אותו" וניקולס עונה לה בהתרגשות "אהבתי אלייך. היא תמיד כאן, אבל משתנה כל הזמן כי היא בכל מקום". הוא טמן ידיו באדמת החוף והרים חופן חול תוך כדי שהוא מקרב אותו אליה, מראה לקרליטה איך צורת החופן משתנה מרגע לרגע עם תזוזת היד ובריחת הגרגרים, וקרליטה מקרבת אליו את התיבה כדי לתת לחול להישפך לתוכה עד שהתיבה מלאה על סף גדותיה וקלריטה משחררת את הרצינות שהשתכנה בפניה מפאת ההתרגשות, סוגרת את התיבה, מאושרת, ואומרת "עכשיו אני יכולה להיות רגועה שהתיבה מלאה לגמרי, ואפילו שאני יודעת שאנשים משתנים וגם אני אשתנה ותהיה לי בתוכי תיבה גדולה או קטנה יותר, או אפילו כמה תיבות לאנשים שונים, אני סומכת עלייך שתמצא מספיק אהבה כמו חול-ים כדי למלא את תיבת הקסם שלי, שהוא החלל שמצאתי בעצמי".
