נד נד

לא מספיק לשאול אותי מה נשמע

הדברים החשובים באמת אינם נאמרים,

וכשאתה מפנה מבטך ממני

קשה להאמין,

זה אני ואתה

ומישהו זרק חבילת כסף בינינו,

שם, בבנין המרובע, הם רוצים שניפרד

אבל שניניו עייפים מכדי להרגיש.

מלחמה כבר לא תהיה כאן,

רק קרבות בלי חזון -

להתיש.

גם להקשיב אנחנו לא טורחים

וזה אפילו לא דורש את הפעולה המסובכת של תזוזת עפעפיים.

ההחלטה להפסיק לקבל רק בעצלנות מחושינו

ולקחת,

דורשת ליישר את הראש

ולהיפתח מעבר לבחירה המוגבלת בין האשמה לביקרות עצמית,

להזיז עצמנו מהסחות הדעת המטמטמות

אל מקום שהוא לא גבוה מדי ולא נמוך,

ובדרך כלל נמצא ממש מולנו

כמו מישהו אחר.

התקווה היא הליכה בתוך אש יוקדת -

כוח להתמודדות סיזיפית עד המטרה, 

רק האמונה תיקח אותי מעבר

כמו אין קושי בקפיצה.

אאמין באדם,

אאמין ברוחו,

ובעצמי יותר מהכל

ובכל זאת נד נד

עד שמישהו יחייך בלי לשאול