שיבולים ברוח

לעתים הייתי רואה מסביבי

שיבולים משתחוות אלי,

לעתים הייתי רואה את עצמי

קד לפני רבות אחרות.

אני שיבולת בשדה

כורעת ברוח,  

אם אפנה כנגד עבר המזג

יהיו ראשי אחיי רכונים לעברי,

אם מבטי ינוח על כיוון המשב

אראה עצמי כפוף אליהם.

והרוח תנשוב באשר תנשוב,

הולך אל דרום וסובב אל צפון

סובב סובב הולך הרוח

ועל סביבותיו שב הרוח.  

והשיבולת היא אותה שיבולת

אחת מיני רבות אחרות,

כל פעם אחרת מסתכלת אחורה

ולרגע נותנת משמעויות.

אני מפסיד מראש

בכל יציאה למלחמה,

כי מבחינתי ניצחון

הוא שלום ושלווה.

אני שיבולת השדה

רוקדת עם הרוח.

  

יותר

תסלחי לי אם אוהַב אותך

זה פשוט מחזיק אותי ער

נוכח חוסר המשמעות של החיים,

גורם לי להיות מודע יותר

לדברים שיעשו לך נעים

וכך באופן כללי לכללי.

פעם הייתי כועס על עצמי

מול כנות שכזו,

אבל גילתי שמספיק אנשים

עושים את זה הרבה יותר טוב

ולא מספיק יודעים

לשחרר ולאהוב.

מחבק בלילות 

בעיקר ירח שמתלבט מה להיות

ואלוהים שמאפשר לו

בין לבנה לסהר – חוסר החלטיות,

כעינייך סקרניות

אך כבדות להרדמות.

תסלחי לי אם אוהַב אותך בגולמניות,

כמה שתתני לי יותר -

אשתפר,

ואף את

לא חייבת להיות רק מי שאת

גם הפרחים צומחים. 

שמים שקטים

כך בשקט בשקט ברחו השמים

הסתתרו בין חומות בניינים

להרים את הראש קשה בינתיים

כשהרצפה מלאה מכשולים

כך בשקט בשקט נעלמו השמים

את העיר כיסתה אפלולית

לפעמים הייתי רואה אותם במים

בהבזק, משתקפים בשלולית

והארץ תמיד הייתה ה-יש

והשמים- האין

אבל עכשיו רציתי שיהיו

ורציתי להיות גם כן

כך בשקט בשקט התעלמו השמים

התעטפו בענן ערפיח

ואני התמים שפל העיניים

מחכה שתכלת תבליח

והארץ תמיד הייתה ה- כאן

והשמים ה-שם

ואני מוכן גם לא להיות קצת זמן

אם אהיה רגע איתם

כך בשקט בשקט

איבדנו את השקט 

מהם השירים

המשורר המחייך לעצמו

כתב עוד שיר עצוב,

מול קולות ים מגרגר כחתול,

מתמסר, פראי

ורטוב.

להקת עגורים בנדודיה

נראתה בעיניו כסימן וי,

במבנה ראש חץ דרומה

מאשר את מילותיו -

לו יהי.

הכתוב הוא זיכרונות עמומים

ועתיד אפשרי,

לא מדויק עד להכעיס,

חודרני, הוזה או מתוק

להקיא.

במילים, היא נפתחה לפניו,

כפרח כמוס בזריחה,

הייתה עבורו עולם ומלואו,

ראשית ואחרית

וכל הגזמה.

אך מה לשירים ולאמת ?

תורת כזבים אמונתם,

גם הכירה את יצרי הכותב

ובכל זאת צמרמורות

עולות מעצמן.

הקוראת הנרגשת בליבה

גמעה עוד מילים מרוצות,

בתוך צלילי לילה שקט כינשוף,

בודד, מסתורי

ונעים כנוצות.

מה לשירים ולאמת ?

מה למשורר ולחוף ?

אם לא מישהי שקוראת מילותיו

וגליה ללבו

נוגעים מאינסוף...

התמסרות

זה לא מה שתיתני לי

ולא מה שתקבלי,

אני לא משחק אתך במסירות,

אבל כן רוצה שתתמסרי.

רק אם תהיי כאן כל כולך

ואהיה כך גם אני,

נוכל להיות ביחד

ובאמת להכיר אחת את השני.

בלי פחד מה מאבדים,

בלי למדוד מה קיבלנו.

רק להיות,

וליהנות מהעולם שיצרנו.

מסתבר שבכדי להיות אנחנו

ושתמיד תאהבי אותי,  

אני פשוט צריך להיות -

רק מי שאני.

המלחמה הבאה

במלחמה הבאה לא אהיה כאן אתכם,

לא אגיד מילה.

במלחמה הבאה אשב בשקט,

לא אתעניין כמה מתו ומי נפגע.

המלחמה הבאה תהיה זהה לזאת

שבדיוק לפני רגע הסתיימה.

ככה זה  -

אף פעם אין חדש,

ותמיד זו אותה הסיבה.

( חוץ מכמה שכולים אומללים

הבודדים בתחושה שזה הרגע בו הכל השתנה ).

במלחמה הבאה

לא אומר אנחנו צודקים או טועים

ולא ארחם או אקלל,

אני רק אשב בשקט מיואש,

ואדע

שכל מה שלא אגיד, אוכל לדבר במלחמה אחריה,

אשר תהיה העתק מדויק –

לגמרי זהה

לאותו הבזק אידיאת להט החרב המתהפכת,

הטבוע בנו כקללה -

היא המלחמה הבאה.

המים הטריוויאלים

אתה נכשלת במבחן

עוד לפני שהתחיל,

בעצם זה שהייתי צריכה מבחן בשבילך.

מה הסיכוי של בנאדם לעמוד בציפיות של חלום ?

ובחלומות שלי, אפילו על עצמי אין לי שליטה.

אני שוחה איתך כמו במים הטריוויאלים  -

נשמרת, קרובה לקרקע.

כך פשוט לצאת, לעמוד ולנשום

ולא להתקרב לעמוק שבך.

שוחה ברדוד, ברגעי, בפושר,

אני לא כאן ולא שם.

תמיד מוכנה לסגת,

גם גלים יוצאים מעצמם.

אתה נכשלת במבחן עוד לפני שהתחיל,

כי חוסר שליטה הוא ביטחון בסופו של עניין.

ואם הייתי יודעת שאתה האחד בשבילי

לא הייתי מסתכלת אל החוף כל הזמן.

שוחה ברדוד, בפושר, ברגעי

אני לא כאן ולא שם.

תמיד מוכנה לסגת,

כמו גלים שיוצאים ללטף

ומיד חוזרים אל הים.

  

עידן הזכוכית

אין שום משמעות לגעגוע

או לכך שחושב עליך, לפעמים בלילות.

במציאות של היום -

אנשים מלטפים אחד את השני 

דרך מסכי מגע, באצבעות רכות.

זה עידן הזכוכית. 

אנשים שקופים נעלמים בחלונות ראווה,

צוברים אבק על מדף

ומתנפצים בכל נפילה.

מי יודע מה עוד את מסתירה ממני

חוץ מאהבה,

המורכבות של פשטות החיים,

וחום שננשף על חולות חופי מבטחים.

מי יודע מה עוד את מסתירה,  

להחביא לב בזכוכית 

וגעגוע בעיניך -

המשתקפות כמראה. 

הרגלים

בחוט המחשבה הקשר נפרם,

חרוזי שירה התפזרו לערפל.

שירי גמגם עצמו ללא משקל וטעם

בפאר תקוות הטלטל כשיכור או מתפלל -

לאלף עזאזל.

ענק מילותיי שתליונו היה זוהר עצב

נפל בכובדו כפרי בשל סוף סוף,

להתנפץ על סלעי ליבך הטחובים,

בתשוקה לאהוב.

השיר ללא חרוזיו עודנו שיר,

העץ ללא עליו וענפיו עודנו עץ,

רק אוהבים שהתמכרו להרגלם

נטשו תוארם והפכו לסתם בני זוג,

כמי שעף גבוה בספינת חלל

ובטוח שהוא במרחק אינסוף מהאדמה-

עד שנעלם הניצוץ במנוע

והוא נותר בריק, מרחף באימה. 

כך זוגות מתפשרים

ללא יותר משנים שגרים יחד

כי שותף לחיים זה גם משהו כנראה...

מציאות אחרת

עם תער שבור מעל שיח תות

חרצתי קו נוטף בכף ידי -

צלקת מקבילה לקמט החיים המשתנה.

להזכיר לעצמי חלופה למציאות אחרת,

את האפשרות הלא ממומשת,  

חיים מקבילים -

אלו שלא קרו.

טובים פחות או יותר -

אני לא אומר,

הכל טוב...

רק שהיום רצחתי שיר, שסירבתי לכתוב. 

דמות עגלה

 

 

 

יש בה משהו עגול

ולא שהיא שמנמונת, במחילה.  

וגם אם כן

לה הייתי מעז לומר כך, בכזו חוצפה,

בכזו צורה.  

אך יש בה משהו עגלגל,

מקבל וקורא.

עגלגלי אולי כמו שד

או ישבן -

נעים ומפתה.

עגלגל כפרי מתוק

או מילה רכה,

או שאולי זה משהו פנימי,

העגלגלות הזו שלה .

היכולת לעמוד מבלי להיות קשה,

לגעת ללא פינה חדה.

ולהיות דמות עגולה.

כזו שבכל רגע מגלה אופק חדש,

כעמק או גבעה,

לא משנה כמה תתקרב לכיוונה -

דמות עגלגלה,

שגורמת גם לי לרצות להתגמש,

להתאמץ

ולהתכרבל על ידה.

 

 

חברה

נכון - אני נהנה לגעת,

לפנטז עלייך ולטרוף לילות.

וזה דבר טוב כשאנחנו שניים

ושיש לנו חלומות.

אבל חשוב לי להגיד לך,

יותר מכל דבר אחר,

מה שבאמת אני רוצה

זה להיות לך לחבר.

להיות אבא לילדיך

ולגרום לך להתרגש איתי בזריחה.

להעריץ אותך בכל רגע

ולקוות שגם בי את רואה -

אותי, מעורר השראה.

וזה חשוב לי להגיד לך

ואין דבר יותר בוער,

שקודם כל ולפני הכל

אני רוצה להיות לך לחבר.

להתענג על צלילות לתוך עיניים.

ומציפייה לגעגוע כשיצאת לשנייה.

לחשוב על מה יהיה והיה

ועל זה שאת תמיד יודעת  

ואם לא, לפחות מרגישה.

וחשוב לי להגיד לך

שלא משנה כמה השיר הזה קיטש'

וכתוב נורא,

מכול הדברים שבעולם

אני רק רוצה אותך כחברה.

יהלומים

אתמול בזבזתי אושר רב 

גרמתי לאהובתי לבכות,

יהלומים יקרים כמו דמעות 

זלגו לאיבוד מעיניה הכחולות.

לא הייתי שם לאסוף ולשמור 

לעלות חיוך כסכר, אוצרותיה לאגור.

רחוק מדי, 

יש דברים שלא ניתן להשיב...

 

אש

בבוקר היא רותחת

אבן לב ה חמה מתחת קרום השמיכה.

והעולם בחוץ הוא ציני ומנוכר,

חורף ירושלמי - צינת רוח וברזל רכב קר.

לך תצא מפה עכשיו.,

להפריד את קפלי בטני מקימור גבה,

את זרועי מתחת ראשה,

את מניעיי מלהטה,

לגנוב עוד זיק מסוכן מהזמן

עד אעזוב את נחמת הארץ לטובת בדידות הלווין.

לחבוק את השרפה,

אפילו אם מסביב -

עוד מעט כבר קיץ ממילא.

זו אש אחרת כאן במיטה

אֹשר בוערת ואינה מכלה,

ואינני מבחין כבר אם מן השמיים היא

בעירת דלקתי, אך זרה,

מוזרה ומזרה אימה -

שמא אתרגל ככוויה,

בתמימות שפתיים ולטיפה.

או

חודר כמכור בין ירכיה הרכים

למקורה. 

ודבק איש באש ה

והיו לבשר אחד,

כי צורפו בלהבה.

  

שם

בעבר לא הבנתי
מתי חפץ יכול להיות חשוד,
כיצד לניירות ערך,
מדוע מילים גסות.
ואיך שקיעה רוטינית -
מצליחה להיות מפתיעה ומנחמת בכל ערב.
האדם הוא לבדו בעל המשמעויות
עד שמפתחות חיים בעצמן,
בפחדיו משתלטות עליו
ובחלומותיו אוצרותיו.
כך לפני אלפי שנים, הבלתי מושג
מלבד הבריאה,
היו השמים,
על כן הדתות שיכנו שם את דמות אלוהיהם.
בזכות המדע -
אלוהים השתחרר מצלמו, חזרה אל הלב
והאנשים הזרים,
הוא שם
במחשבה אופטימית לסיום
או התחלה,
תלוי איזו משמעות ניתן ל
שורה האחרונה בשיר...

תמיד

זה נראה שתמיד היית כאן,

חיכית להתפרץ.

מעיין מים חיים נובע,

צבי בהסוואת הסבך שלפתע מקפץ.

האור בקצה המנהרה

ששוכחים קיומו בשגרת ההתקדמות.

זרע נשכח באדמה

הנובט לעץ מצל, לפתע ובמהירות.

נראה שאת תמיד היית כאן

יפה כמו צבעי הקשת,  

מחכה שטיפות ושמש יתחבקו

להתגנב לתכלת.

וזה נעים ומפליא

אפילו בשפתיים נובלות מעייפות,

כשניתן להבחין

שקצה של חיוך תמיד קיים כאפשרות.

שמח שאת כאן -

זרה ומפתיעה,

אני רואה אותך ברור אל מולי.

ובכל זאת, איכשהו בפנים,יודע

שתמיד היית איתי.

אהוב אותי

מתעוררת עם שחר

פוקחת עיניים, מחייכת.

מנשקת בשפתיים חמות

ולוחשת:

אהוב אותי לנצח

אהוב אותי לעד

אהוב אותי כי -

( מהססת )

מפחיד שלא יהיה לי אף אחד.

בקהל, דוחפת אותי הצידה,

קורצת.

משלבת ידיה בעורפי ואומרת:

אהוב אותי לנצח

אהוב אותי לעד

אהוב אותי כי -

(מהססת )

סתם, כי זה נשמע נחמד.

מבעד לחלון יוצאת

מנופפת לשלום,

כמעט בצעקה - קוראת אלי:

אהוב אותי לנצח

אהוב אותי לעד

אהוב אותי כי-

( מהססת )

אם לא תטעה, אז איך תלמד?

שירים מזמזמת

ואותן מילים תמיד חורזת

וחוזרת:

אהוב אותי לנצח

אהוב אותי לעד

אהוב אותי כי –

גם אני אוהבת אותך...

( תמיד משלים לבד )