מתח

הלהבה לא תכבה עם המרחק

הוא לא חונק,  רק מדחיק

כור היתוך בררני,

בשבילי.

אחרי תקופת מה

לא נעלם מה שהרגשתי לראשונה

שעכשיו כבר אין לו שם

ורק כשקוראים בשמי

או מכירים גם בלי כותרת ראויה

מכלילים אותו בתוכי

כשאני אומרת "שלום, נעים מאוד"

אני מתכוונת: בגבולות הרגש ההוא

וכשצריך להתראות

אז זה: כן, אבל לא כמו אז...

חשמל סטטי

רעש לבן

החושך הסבלני במארבו לכיבוי האורות

נוכח כל הזמן

וזה נעים וממכר, אשליה מתוקה

אני חזקה

עוד רגע לא אפחד לנשוף על האוד

ממש אוכל לקרוא לך

נדבר כל הערב

ונלך לישון עייפים יחד באותה המיטה

בלי לגעת

תחת אותה השמיכה

בלי נגיעה  

פשוט נירדם

בלי מגע

או אם לא

נצמצם עצמנו מאין סוף

עד אין תכלית

כי גם ככה

אתה כבר בתוכי

צמוד, צמוד

כל אחד גרר איתו

מישהו לכאן,

משך אותו בזנב או באוזן

ולא פעם גם הוא נסחב,

נאחז ברגליו.

היינו רודפים אחר אהבה חדשה

כשאלינו קשור כרצועת גומי

חבל תבור

ובקצהו אדם שרץ לכוון הנגדי,

או בקצב אחר במיוחד

איתנו בכוונה.

ולך תחבק עכשיו משם

צמוד, צמוד,

כשביניכם עוד יש,

ודבר ביניכם

זה כבר לא צמוד, צמוד

אף פעם.

ויש בושה, חומה,

מסכה

ואנשים מאז

הרבה, הרבה.

גם לפעמיים רק אחד

ממש עקשני.

ולך תהיה באחד,

איתו,

או עם כל ה"נמצא" האלו

ביניכם ...

אומרים אז אומרים

שכולנו מרכיבים

חלק משלם.

החלק שלי רחוק מדי

מהכי קרוב

 ללב.

כשהייתי קטנה

כבר חצי יובל נעלמת

השארת בור שמסרב לכל מילוי,

מבטיח כי גם אושרי המלא

יהיה תמיד בחלקו קצת דהוי.

לעולם כבר לא אהיה כמו שאר האנשים,

ביומני יש משמעות אחרת לאורך הימים. 

משנכנס אדר

מרבין בשמחה

אך אצלי – מרבין בשמך

ואפילו חיוכי המזכה ביותר

נשפט באין ישך,

ביקשתי מהאל, בשבילי ובשבילך,

כי רק ככה הכרת,

להישאר, עוד מעט, קצת קטנה.

וכבר הייתי בגיל שהיית

ובכל זאת עם השנים ממשיכה,

והבור שיש בי

מאט מעט את קצב הלב,

אך גם הדמעות

שנקוות בו -

לא פורצות בזרימה,

עד פעם בשנה שמותר להיות אחרים

וללבוש מסכות,

מרשים לי לחבק אותך בתוכי

ולתת לשטף לגאות.

תמיד כשנכנס אדר

מרבין בשמך

ואני מחבקת עוד קצת

את מה שנשאר לי

ממך,

מאז...

כשהייתי קטנה.