האישה,
עוד יום וחצי מתה, שוכבת על מיטת בית החולים
היא
ושאלתה לא יוצאות מראשי
מהי
שמחה גדולה ?
אך
יותר מהן תשובתה
ותשובתי
התמימה כמו מתוך נבואה
מלאת
התקווה שמא הצדק איתה,
שמחת
השיתוף, אמרתי
והיא
חייכה,
שפתיה
מתרחבות על חשבון מרחב שמחתי
כמעט
מבטלות אותו
ושאלתי
- שאלתה ומה תשובתה ?
היא
כולה שמחה לאיד;
ואני
מחייך יחד איתה
וחיוכה
מתגבר
ואני
אומר
טוב
לחייך יחדיו.
ומרגיש
שניצחתי.
ועכשיו
בהפסקת הפרסומות הקצרה
מול
מַקְלֵט הטלוויזיה במִקְלָט מהמציאות
מול
תוכנית מציאות של אחרים
אני
מתבאס עם עצמי שמזמן לא היה פרק הדחה
וכל
הפרקים האלו בהם רק מכירים את המתמודדים משעממים נורא
הם
והשמחות הקטנות שלהם...
ואני
מת מפחד
שאופטימיות
היא באמת רק אימה קרה;
לחיצה
על לחצן כיבוי המסך
והטלפון
לחבר
הם
רק הצגה לא מודעת,
עייפה
אפילו מכדי להיות בריחה
או
מלחמה
כניעה
לשמחה בודדה כל כך
ורחוקה
מקרבה
