לדוד שלי אברם יש פלטינה בראש והוא
אומר שבכול פעם שיורד גשם או שטיפה קר הפלטינות שלו בראש מתכווצות קצת, והוא מרגיש
איך כל הראש המזוין שלו הולך להתפוצץ. כן, ככה הוא אומר גם ליד ילדים קטנים שאסור
לקלל לידם ולא היה אכפת לו שכולם אומרים לו להירגע, אפילו אמא שלו שהיא סבתא שלי
וכולם מכבדים אותה מאוד, הוא היה עונה לה בזלזול "חאלס, עזבי שטויות".
פעם הייתי ממש חייב לשאול אותו למה תמיד הוא מקלל ככה, אז הוא
באמת היה נחמד והסביר לי, הוא סיפר לי שפעם הוא היה נהג בצבא ויום אחד באיזה
פעולה, "אני כבר לא זוכר איפה", ככה הוא אמר, כי גם הזיכרון של דוד שלי
קצת נדפק, מישהו זרק לו לבנה על הראש מאחד הגגות של הערבים המזויינים האלה (גם
שהיה מזכיר ערבים היה תמיד מקלל, אבל את זה כולם במשפחה שלי עושים, אז זה בסדר).
בקיצור הלבנה פוגעת בראש, הראש צונח להגה, הוא מאבד שליטה על ההגה והאוטו נתקע
בקיר במהירות, 2 חברים שלו מתים שם ואיכשהו הוא יוצא רק עם פלטינה בראש, אחרי
שהמזדיינים האלו דפקו לו את הראש שלוש פעמים, ככה שזיינו לו את הראש, ויש לו את
הפלטינה שזו אחת המתכות הכי חזקות בטבע, ממש כמו כלי נשק, הוא יכול להגיד שהראש
שלו מזוין.
לי כל הסיפור הזה נשמע מאוד הגיוני כשהייתי ילד, אבל מאז אמא
שלי כבר הספיקה להסביר לי, שדוד אברם הוא סתם אידיוט, ויכול להיות באמת שהסיבה שלא
נכנס לו כלום לראש, זה בגלל הפלטינה, שהיא כל כך חזקה ואטומה, עד שהיא לא נותנת
לשום רעיון חדש להיכנס, ובגלל זה דוד אברם לא מקשיב למה שאומרים לו על איך צריך
להתנהג ליד ילדים קטנים, ובגלל זה הוא גם יסיים בסוף במוסד לחולי נפש. אז כבר
הבנתי שדוד אברם הוא הבנאדם הכי מעניין במשפחה ואם אני אתקרב אליו, איזה "אוי
ואבוי " מחכה לי בבית, כי מטיפוס כזה רק להידרדר אפשר ללמוד.
למעשה כל הסיפור הזה הוא סיפור
ישן ואם אני נזכר בו כאן ונסחב איתו זה רק בגלל מה שקורה לי עכשיו ואני באמת לא
יודע מה הקשר, חוץ מהלחץ הזה בראש המזוין שלי שלא קשור לשום פלטינה או מתכת
משוריינת אחרת. פשוט מן לחץ אטומי, כאילו המוח שלי לא יכול יותר להכיל את כל
השטויות שרצות לו בפנים, והוא מנסה להוציא אותן החוצה על חשבון שלמוּת הגולגולת.
הם
בונים לי חומות לבנים בדיוק מתי שאני מנסה לנסוע עם המחשבות שלי רחוק, הם בונים לי
בראש את החומה וזורקים את האבן הראשונה ישר לראש, שנחבט בכל האופי שלי, שנדפק,
וגורר אחריו את כל הגוף להתנגש עם המחסומים של החיים, ואז אחרי שאני כמעט מת,
ואחרי שדפקו לי את הראש שלוש פעמים וגם את כל הגוף, אני יכול להגיד מזוין, לא רק
בגלל שאין פה ילדים קטנים, אלא בגלל שבאמת זיינו לי את הראש וכדי שאני לא ארגיש את
זה, עטפו לי את כל הכניסות למוח בחוקים, שזה בלתי חדיר, ועכשיו כל פעם שאני עומד
לבכות מפני שאני מפחד להרגיש משהו, כל הראש המזוין מתכווץ לי ואני אומר:
"מזוין , מזוין , מזוין", כי הוא לוחץ ממש, ואני מפחד שלא תהיה לי שליטה
יותר
על מעשיו הראש שלי יכול להתכווץ
ולהתכווץ מאוד, אני יודע כמה הוא ריק בעצם, כמו ואקום, אטימות שכלואה בתוך קליפה
עדינה וקשה, והיא רוצה באמת להיות ריקה, להיות כלום, אז היא חייבת לנפץ את הקליפה
המגדירה שלה.
מרגיש את זה ברקות, הן קוראות לי "אנחנו מתנדבות, בוא דפוק
בנו את הכדור, תפוצץ אותנו, תוריד את הנצרה ותדרוך את האקדח, תצמיד אלינו את הלוע
הקר, לרגע אחד נירגע ואתה תחשוב שהנה כל הלחץ עבר והוא מתרכז בנקודה הקרה של פי
האקדח, וכבר תשקול את העניין מחדש, אבל הקור רק הבריח ממנו את הלחץ לשנייה, כמו סם
הרדמה לפני ניתוח כואב שסופו כישלון, ואז הוא שוב יחזור, הכלום שהרגשת לפני רגע,
שוב ילחץ פנימה להיות ריק, כדי שהלחץ יפסיק, אתה מצמיד אצבע להדק ומרגיש את הדבר
הכואב האחרון, השנייה האחרונה בה איבר כלשהו יהיה מתוח", אתה משחרר את הראש
המזוין שלך כשבנקירה הכדור מדליק מין להבה קטנה ופורץ, נשטף בתוכם והכל יוצא
החוצה, הגוף צונח מטה והראש רגוע, כי סוף סוף הראש המזוין שלך נפתח, הוא נח עכשיו
ולא משנה לו כמה יתרחבו ויתכווצו הפלטינות המזוינות שעוטפות אותו.
יכול להיות שבאמת ביליתי יותר מדי
זמן ליד דוד אברם, אבל אמא שלי טעתה בגדול בקשר אליו, היא תמיד חשבה שהוא יסיים
באיזו מחלקה סגורה, אבל דוד אברם שלי סיים כמוני, הוא דפק לעצמו כדור בראש, ולא
עזרה לו שום פלטינה ושום ברזל משוריין, הקליע עבר מסביב ועשה מין
"דוינגג" כשהוא פגע במתכת בפנים.
אני
שמעתי את זה, כי בדיוק זה היה ליל הסדר, ישבנו כולנו, והוא עזב פתאום את השולחן
וחזר אחרי שתי שניות מהחדר עם האקדח שלו, שאיכשהו נתנו לו להמשיך להסתובב איתו גם
אחרי הפציעה, ודפק לעצמו כדור בראש המזוין שלו, ליד כולם, והיו שם גם ילדים אני
זוכר, כמעט גם אני הייתי ילד .
אבל
אני לא כזה, אני יושב לי פה בחדר, כולם בסלון, אני לא אתן להם לראות כמה שאני ריק,
כאילו כל הזמן הזה שהייתי פה זה היה סתם, לא הייתי באמת ולא קיבלתי כלום. או שאולי
אני לא רוצה להראות להם כמה שאני חלש, עד שלא מסוגל לעמוד בלחץ הזה בתוכי, לחץ
אטומי בראש, שמאיים להעיף לי את הרקות.
זהו,
זו יכולה להיות אחלה התחלה לפרסומת של אופטלגין, אני רק צריך למצוא איזה דוגמן יפה
כזה אולי אפילו עידו רוזנבלום או ניר לוי, אחד מאלו היפים, הוא יקריא את זה ככה
לאט, כאילו הוא יושב בחדר, תופס את הראש וחושב על הכל בלי להזיז את השפתיים, רק
קריינות בקול ברור, עד הקטע שהוא פותח איזה נרתיק קטן, כמו נרתיק נשק ומוציא משם
אופטלגין של "טבע", אולי פה נעשה אפילו זום קטן על התווית שהוא בולע
כדור אחד ויוצא החוצה לחגוג את ליל הסדר, אולי אפילו יונית לוי תסכים להשתתף יחד
עם בעלה ואז זה יהיה יותר אותנטי, משהו אמיתי שבאמת יתחבר עם הכדור הזה.
זאת
תהיה פרסומת של איזה רבע שעה, הפרסומת הכי ארוכה בעולם, כמו איזה סרט הדרכה מזוין,
אולי באמת בהתחלה נכניס אותה לבתי ספר של אתיופים או רוסים, שיש להם הרבה לחצים
ובטח מתאבדים להם שם המון אנשים, "טבע" ימותו עלי, אני הולך לעשות
אותם מפורסמים, במדינה שלי אף אחד לא יתאבד, אף אחד לא יתאשפז, אני אעשה את כולם
רגועים, אצלי במדינה כולם יהיו נרקוטיים, מוגנים בבועה, כמו בחליפה מטיטניום
מזוין.
