כנפיים

כל אחד מאתנו נולד עם כנף אחת,

ומתחבקים,

כי ניתן לעוף רק ביחד.

את יודעת שהייתי מחבק אותך בכל מקרה

גם סתם לשכב בנחת.

הנך כבדידות-

מתיימרת להיות מצב זמני,

ומניחה בתמימות, קיומם של אחרים.

גם אם נכון

אינני רוצה עם כולם לשכב ו לרחף,

אנשים לא סתם מתחברים.

להיכן בורחים הסוד והשקר

אדומים ממבוכה

לאחר שהם מתגלים?

לא פעם חיבקתי מישהי

שרצתה להרגיש מעט קלה

והמצאנו יחד מקומות גבוהים.

מחבק ומרחף -

מעופף בלי בשמייך וידייך,

ותמיד יש לי המון חברים לריקוד.

לפעמיים באיחור רואה מי לוכד בחיבוק

ונוטש באוויר, למרות המכה,

ליפול לאיבוד.

הייתי רוצה לבוא, לחבק אותך.

לא להיות עוד שתי ציפורי אהבה –

קוראות אחת לשנייה ממרחקים,

להיצמד גוף לגוף

ולרחף כפרפר

חופשיים.

     

הילד הבא

מגדלי היוקרה מתנשאים מעל הרחובות  

כמו ניבים חדים 

בשיניי העיר הלבנה,

פוצעים ברקיע עם ערב נורת אזהרה אדומה.

פה גדול של ילד תמים -

המטוס מתקרב לעברו.

הילד שלי עם פה פעור,

אך הניבים מסגירים רעבו.

הורדת הידיים בשיאה

טורפים או בהמות כשרות.

הורדת הידיים בשיאה

לנוסס במנופים או להעמיק מנהרות.

הילד הבא שיולד ידע את התשובה,

אם לא -

אז הילד שאחריו,

ואולי הילדה.

סתיו

רעד עלה,

אחרון מבין שורדים

מרד ברוח, בשלכת ובסדר הדברים

נשאר, מאחז בענף, באמונה ובכוחות אחרונים

אם טעה, ידעו זו רק האחרים.

לא כעוד קליפה אפול

לא אנשא בסופה

לא יכסני חול

אינני כעוד חלק שעבר עליו זמנו

בידיעה גם המוות ימתין בתורו,

נשארתי דבוק לעץ כל השנים

נתתי לו אוויר

בתמורה לאור וירוק מלבלבים, 

ואם מגורלי להישלח כך מתחתיו

לא עכשיו ייעשה לי

לא אכנע לדיברותיו.

יפה לי כאן למעלה, יש שמש וטיפות

ולמטה אהיה רק עוד שכבת לכלוך על מרצפות.

רועד עלה ברוח

עם גורלו אינו משלים

להיות דשן, זבל, מרמס חיות ואנשים,

אך זה טבעו גם של אדם בסתיו,

גסיסת ימיו

לא יבין למה ואייך

יצפה רק לבור שמסביב עומדים קרוביו.