אש

בבוקר היא רותחת

אבן לב ה חמה מתחת קרום השמיכה.

והעולם בחוץ הוא ציני ומנוכר,

חורף ירושלמי - צינת רוח וברזל רכב קר.

לך תצא מפה עכשיו.,

להפריד את קפלי בטני מקימור גבה,

את זרועי מתחת ראשה,

את מניעיי מלהטה,

לגנוב עוד זיק מסוכן מהזמן

עד אעזוב את נחמת הארץ לטובת בדידות הלווין.

לחבוק את השרפה,

אפילו אם מסביב -

עוד מעט כבר קיץ ממילא.

זו אש אחרת כאן במיטה

אֹשר בוערת ואינה מכלה,

ואינני מבחין כבר אם מן השמיים היא

בעירת דלקתי, אך זרה,

מוזרה ומזרה אימה -

שמא אתרגל ככוויה,

בתמימות שפתיים ולטיפה.

או

חודר כמכור בין ירכיה הרכים

למקורה. 

ודבק איש באש ה

והיו לבשר אחד,

כי צורפו בלהבה.