פליאה

חיוכו התמים של ילד

זהר קרבה בפניהם של הוריו,

ילדים הם הדרך לחזור לפליאה

אחרי שעומעם מקור אורנו.

רחוק מילדים

ומהילד שהייתי,

לא הפסקתי לחטט ולקלף ציפורנים בבשר,

אולי אצליח לשחרר סדק יציאה לנגה התפעמות מתוכי.

   

כמעט קפאתי מהמחשבה

שמדוזה המגנה, הקשיחה גופי לאבן עד.

אך יש טוב ברעד המודה כי פחד,

התוהה שמה עכבישים יתוו קוריהם סביבו

ובתוכו בדידות העזאזל –

מכריח אותי להיפתח לכאב מדי פעם,

ולהיכנע לפיתוי,

להסתכל.

הפרחים הם הדרך של הצמח להחזיר טובה לשמש-

להוסיף יופי לעולם.

מקווה מעומק נשמתי, שיום אחד יהיו כפרחים -

שירי לבני האדם.

יהיו כקולות צחוק מתגלגל,

ככוכבי פעמונים,

כרוח משתולל,

כסלע לוחש תדהמתו באיטיות יציבה

עד שמצטרפות לה חדשות

לאינסוף פליאה.  

להגיד תודה

ליופי שאפשר ליצור מחידה,

ילדים, מילים ופרחים,

וכל השאר,

שעוד לא נתפס ובהשתאות נברא.