יושב על פסגת ההימלאיה
בקצה המחודד של הר האוורסט, לפחות חודש וחצי לוקח לעלות לכאן למקום הכי גבוה בכדור
הארץ, אפילו אם מחשבים רק את הזמן מבסיס ההר.
יושב מרוצה מעצמי כשפתאום
מטוס על קולי עובר במהירות רחוק בשמיים מעלי, ואז אני מבין: תמיד יהיה משהו יותר
גבוה ממני.
זהו ! המכשירים
מראים שיותר לא נוכל לרדת וגוף הצוללת כבר נח למטה על הסלע, אבל לפחות שברתי את השיא
וירדתי לעומק אליו לא הגיע אדם מעולם.
בזכות הפנסים החזקים
בדפנות רואה מחוץ לחלון תנועה ואת היצור הקטן והמכוער דמוי הדג שלה מתחפר לו
בקרקעית מתחתינו, ואז אני מבין: אף פעם לא אגיע למקום הנמוך ביותר שקיים.
יוצא מתוך בניין לטייל בעיר שלי, עיר רגילה כמו עוד
אלפי ערים בעולם, חוצה כביש בין מכוניות כשיונים ואדי ריח מרחפים סביבי, נמלים
נרמסות ברגלי ואנשים מקיפים אותי מכל עבר במרחק סביר, מרגיש את הרוח, העצבות
והשמחה, ביד אחת דוחה ובשנייה מחבק, ואז אני מבין סוף סוף: אני נמצא במקום הכי
בינוני בעולם, בדיוק באמצע.
אני במרכז העולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה