עוד

ליבי אינו פועם יותר
יש אגרוף שמועך ומשחרר.
בטני עומדת להפרץ - זעקה בדרכה,
לשבור כלוב שמחזיק את שמך בכפייה.
 
צעקה כמו סערה
שאולי תזהי בפרפר שירחף על ידך,
בדגדוג נעים של קבוצת שיער
מלטפת בצד העורף תחת אוזנך.
 
קרוב לצוואר בו הקפאת קריאה
עוד רגע של חסד, שקט וציפייה,
לפני שקולת יעלו להסעיר
וגוף יתפקע מגעגוע ולידה.   
 
אנחנו לא ממש רוקדים -
זה יותר כמו לזוז במקום.
נמחצים אחד לשני, מכים ומרפים, 
לא להגיד עוד שלום.