היום בו מתו המפלצות

המפלצת רגועה עכשיו
כלתה חמתה בדפיקות ראש בקיר
זו מפלצת שמפחדת להפחיד
יצור שלא זז
כדי שאת האדמה לא ירעיד

בחששה נאגרת מלחשוף את נפשה
כדי לא להבהיל ולהסעיר
מפחדת לראות עצמה במראה - את עצמה להכיר,
את בושתה בעצימת עיניים להסתיר.
 
אין מקום למפלצות
מספרים כל יפי הנפש העדינים,
זה עולם שכולנו דומים.
 
אין מקום למפלצות
שאת ייחודן מנסות להראות ,
המפלצת מורטת מפניה נקודות שחורות ושערות.

אין מקום לרעשים בצעדים
ואין מקום לקפיצות,
המפלצת בוחרת דרך ללכת -
רק בדרכים נוחות,
כי קשה עם ראש מושפל ורגלים קשורות.
 
הטורפים בדעתם נטרפים
אין מקום כאן למי ששואגים ,
המפלצת עוקרת שיניה, מקמצת שפתיה,
שלא ישימו לב לעוצמה שבפנים,
תמיד שיראו רק חיוכים .

אי אפשר להכניס מי שמרגיש אחרת,
הרי למפלצות אין רגשות
ומי בכלל נתן לכל התחושות האלו שמות?
מפלצת סוגרת רוחה בעדה -
לא מוצאת עוד סיבות.

מפלצת שוויתרה על קיומם של מפלצות
מכלה חמתה עם הראש בקיר
הכאב שעולה עם ניחוח הדם מתחיל להעיר
אמת שהייתה
ביום שוויתרה על הייחוד שבכוחה-
על עצמה,
רוח רפאים מלפני שנים כה רבות
זיכרון של צער מהיום בו מתו המפלצות.