לשים
את ראשי בין ירכייך ולנוח,
לעטוף
את עורי בעורך כנשל נחש, לבוסס שפתי ברוקך ולמצוץ בועות אל ריאותי,
לחדול משרב העיר בלהט קנך.
בתוך כבשן הרחובות הסוחטים במלחצי הלחות
עודי מחפש מגע אנושי לפרוק בו,
כעד לאין מגיע אדם בנחמתו -
כי גם בלהבות הגהנום ימשיך לחפש חום אהבה.
לא יוכל להישען על פח מכונה רותחת
ולא ימצא צחוקו בריצה מול הרוח,
מחפש חום קרבה.
והשמש במרומה - מלהטת חיוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה